אחת הטענות הנפוצות בוויכוחים ומחלוקות, במיוחד שהן קורות בין אנשים קרובים היא: ככה אני, זה מי שאני, זה האופי שלי.
על פניו, כשבן אדם אומר "ככה אני" הוא פשוט עומד מאחורי עצמו, מאחורי מה שמאפיין אותו. מבקש, במילים שלו, לקבל אותו כמו שהוא, מבלי שהוא יצטרך להתנצל או להרגיש אשם על זה.
ועדין, יש משהו בטענה הזו, במיוחד שהיא נאמרת במסגרת וויכוח, וגם היא נאמרת הכי ברוח טובה, שפשוט לא עובר, לא ממש מתקבל. ולפעמים, זה ממש יכול להוציא מהדעת.
גם בטענה הזו, כמו בכל דבר בחיים, יש ערבוב של טוב ורע, אמת ושקר. והתפקיד שלנו, בכל דבר בחיים, הוא לעשות בירור, שמבדיל בין הטוב והאמת לבין מה ששקרי/שגוי ומזיק.
מצד האמת של הטענה הזו- אדם באמת נולד עם קווי אופי, קווי אישיות. זה מובנה בתוכו. ככה השם ברא אותו. לא סתם אדם נולד בחודש מסויים, יום מסויים, שעה מסויימת, מזל מסויים, עם יסוד או שנים (אש, רוח, מים, עפר) שמובהקים יותר ומאפיינים אותו יותר ואת ההתנהלות שלו, ואת תכונות הבסיס שמייחדות את מי שבאמת הוא.
האמת העוד יותר גדולה, שלא סתם הבורא ברא אותו בדיוק ככה. עם התכונות האלו, קווי האישיות שלו, סממני האופי שלו, מסלול חיים ייחודי שבנה בתוכו ועיצב את פנימיותו בצורה כזו ולא אחרת. אלו הדברים שהבורא יודע שהם מאוד נחוצים לו, להצלחה שלו, לתיקונים שלו בעולם הזה. לכן, זה מובן וגם צודק שאדם טוען "ככה אני".
מה שאותו אדם באמת רוצה לומר זה: זה באמת מי שאני, זה האופי שלי, ככה אני מבין את החיים, ככה אני מתמודד עם מצבים, ככה אני רואה את הדברים, ככה אני בנוי. לרצות לשנות את האופי שלי, זה בעצם לשנות את מי שאני. אם אני צריך להתכחש, לשנות או לדחות את האופי שלי, את הדברים הבסיסיים שמאפיינים אותי והופכים אותי באמת למי שאני, אם אני מוצא את עצמי מרגיש צורך להתנצל כל הזמן או להרגיש אשם שאני כזה ולא בן אדם אחר, ולחיות כל הזמן עם הרגשה שאני לא טוב מספיק רק בגלל שזה מי שאני- ברור ומובן שאותו אדם יתנגד במקרה הטוב, ובמקרה הפחות יכעס, יפגע וגם יילחם, או במקרה אחר פשוט יוותר. בטח ובטח, אם הוא נדרש להתמודד עם אינספור הערות על מי שהוא וכמה זה לא מספיק טוב, בין אם הן נאמרות בצורה ישירה ובין אם הן נאמרות בצורה עקיפה, כמו עקיצות והכנסות מתחת לחגורה.
אדם שחווה כזו מציאות בתוך מערכת יחסים, מרגיש שמי שהוא פשוט לא מתקבל. והבחירה האינסופית הזו שאדם כזה צריך להתמודד איתה, היא בין להיות מי שאני ולהרגיש לא אהוב ואפילו דחוי ובלתי נסבל, לבין לשנות את מי שאני רק בשביל שמי שמולי יהיה מרוצה ושמח בי. הדילמה זו אף פעם לא מובילה לתוצאות טובות. בדיוק ההפך, היא מובילה לריבים, וויכוחים, אי שקט, הצטדקות, תוקפנות, התרחקות. ובתוך נפשו של האדם מתחולל קונפליקט פנימי בלתי פוסק, בין עצמו לבין האדם שהוא אוהב וכן רוצה בקרבתו.
אבל, בתוך האמירה הזו של "ככה אני" יש גם חלקים שגויים, שמסתירים מאותו אדם אמת גדולה. אמת כזו, שאם הוא לא ייקח אותה בחשבון הוא עלול לספוג לא מעט מצבים, בתוך מערכות יחסים, שיחלצו על אותה נקודה פנימית בתוכו, שבה הוא מרגיש לא מובן, פגיע, מזולזל, חסר חשיבות, הרגשה שהוא בלתי נראה, שלצד השני לא כל כך אכפת ממה שהוא מרגיש ופועל כלפיו בחוסר רגישות או התחשבות. הנורא מכל, שהמצבים/שיעורים האלו פשוט יחזרו, לפעמים באירועים קטנים, ולפעמים זה ילחץ כל כך חזק על הנקודה הפנימית הזו ששוכנת בתוכו, שזה יטלטל את כולו. אותה נקודה פנימית היא נקודת עיוורון. נקודה שמסתירה על אמת מאוד גדולה ששוכנת בתוכה. נקודה שהיא כל כך שגויה (ולפעמים ממש שקרית), שבכל פעם שלוחצים עליה היא מעוררת כאב, כעס ובעיקר התנגדות.
מהי אותה אמת ששוכנת בתוך האמירה הזו?
אמירה שקטה, ובלתי מדוברת שבעצם אותו אדם אומר: אני לא רוצה להשתנות. ויותר מזה, לא רואה ולא מסכים לרעיון שיש משהו בו, באיך שהוא מתנהג, מדבר את עצמו, מבין ומפרש מצבים, מגיב או כל דבר אחר, שאולי באמת נדרש לשינוי. לא רוצה לפתוח את זה לדיון, אפילו לא בינו לבין עצמו – האם יש בו משהו שדורש תיקון. מעביר מסר שאין בו שום דבר שהוא באמת נדרש לשנות, לא משנה מה אומרים לו, ואפילו לא מתוך מידת אמת, שמכוחה הוא מוכן לבדוק האם מה שמעירים או מאירים לו עליו הוא באמת נכון וטוב, ושבאמת יש משהו במה שהוא עושה או מתנהג שראוי שישתנה.
העמדה הזו של: "זה מי שאני" בעצם אומרת במילים לא ישירות, אני לא מוכן לגדול, להתפתח, להתוודע ולהכיר את עצמי, לא מוכן להכיר בזה שיש גם רע בתוכי (הרע הוא בתוכי, הוא לא מי שאני), ובהתאמה גם לא מוכן להסיר אותו. מסמן לצד השני, שכל החיים הוא הולך להתמודד עם אותו אדם, שלא יצפה לגדילה פנימית, התרחבות או שינוי שמתבקש ממנו לעשות. הוא בעצם מצהיר על עצמו שהוא סוג של דומם שלא משתנה. לא מוכן ולא מתכוון לקחת אחריות על שום דבר שמאפיין אותו, ולא על שום דבר שיוצא מתוכו, בדיבור או במעשה, גם אם הוא מאוד שגוי או לא מוסרי, כי ככה זה, זה "פשוט מי שאני". ובמובן הזה, זה באמת תירוץ לאי לקיחת אחריות, ויותר מזה, הצהרת כוונות שאין לי שום רצון או כוונה לתקן או לשנות. ולאמירה כזו, גם היא לא נאמרת ישירות, אלא באה לידי ביטוי רק בהתנהגות, יש תוצאות וגם מחירים, שברוב המקרים הם ממש לא נעימים.
אז איפה באמת עובר הגבול?
האמת, כמו שהיהדות מלמדת, היא בדרך כלל קו האמצע שמחבר בין שני הפכים. שתי דעות שונות, שבכל אחת יש חלק מן האמת.
כל אדם נולד בצורה רוחנית מסויימת, יש לו יסודות, קווי אופי ואישיות שהם אלו שמאפיינים אותו, הופכים אותו לאדם הייחודי שהוא. אדם לא צריך להתכחש למי שהוא, לדחות את עצמו, או להרגיש לא בנוח עם מי שהוא. בטח ובטח שהוא לא צריך לעוות את עצמו, לזייף את מי שהוא, רק בשביל שהצד השני יקבל אותו או יאהב אותו, או לכל הפחות יפסיק למצוא בו כל שני וחמישי את מה שעדין לא מספיק טוב עבורו.
יחד עם זאת, אף אדם לא נולד מושלם, לכולנו יש עבודת מידות שאנחנו נדרשים לעשות, תהליך למידה לאורך כל החיים, איך להיות אדם יותר טוב, יותר מיטיב, אדם שהוא יותר קרוב אל האמת, גם אם היא מוכיחה אותו "במקומות" (= דרך חשיבה, התנהגות, סגנון דיבור, ערכים, דעות פנימיות שהוא מחזיק בהם לגבי מושגי יסוד בחיים וכו') שבהם הוא עדין לא מתוקן. אדם צריך לחיות בשלום עם עצמו ועם סביבתו, מתוך ידיעה והבנה ברורה ושורשית, שעצם העובדה שיש בתוכו "דברים" שנדרשים לשינוי או תיקון לא הופכים את "האני" שלו ללא מספיק טוב.