אחד המקרים המכוננים עבורי קרו לי כעורכת דין, בזמן דיון בבית המשפט. האירוע "הקטן" הזה היה הסדק הראשון, שהעלה בתוכי שאלה מאוד בסיסית – לפי איזה חוקים פותרים סכסוכים?
אבל לא נקדים את המאוחר, אספר לכם קודם כל את פרטי המקרה שלשמו התכנסנו באותו בית משפט.
המקרה היה מבוסס על קשר זוגי בין גרוש + לגרושה +. קשר זוגי שהייתה בו אהבה גדולה מאוד. הם בחרו שלא להתחתן כדת משה וישראל, אלא לחיות יחד תחת קורת גג אחת – שני בני הזוג, ילדיה של האישה מנישואיה הראשונים, וללא ילדיו מנישואיו הקודמים של הגבר, שהתגוררו דרך קבע אצל האמא. היחסים בין ילדי האישה לבין בן הזוג תמיד היו מאותגרים, אבל העובדה שבן הזוג נדרש ללא מעט נסיעות לחו"ל מתוקף תפקידו, ולאור התיווך של האישה בלא מעט מצבים, הם הצליחו לחיות יחד יחסית בשלום.
בחלוף השנים ועם התגברות האהבה והקשר, בני הזוג הביאו לעולם ילד משותף. אח חורג לילדיהם של בני הזוג מהנישואים הקודמים.
עוד מספר שנים חלפו ובת הזוג חלתה, ולבסוף נפטרה ועברה לעולם שכולו טוב.
האבא, שכעת נותר ללא אישה וללא אימא לילדו הקטן, בעודו נדרש להמשיך לתפקד ולהתפרנס, מצא עצמו בבעיה לא פשוטה. לאחר חשיבה עמוקה ולקיחת כל הפרמטרים בחשבון, הוא החליט שהוא לוקח את ילדו יחד איתו למקום עבודתו בחו"ל.
ההחלטה הזו הביאה למחלוקת כל כך קשה, שהיא התנהלה שנים ארוכות בבית המשפט. מצד אחד, אביו של הילד, שבמובן המשפטי הוא גם האפוטרופוס החוקי היחיד, ומצד שני, ילדיה של האישה מנישואיה הקודמים, אחיו החורגים של הילד המשותף. סיבת המחלוקת: הדרישה של אחיו החורגים של הילד לקבוע להם הסדרי ראייה.
למי שלא יודע, זכות העמידה והטיעון בבית המשפט במצבים כאלו לא נתונה לכל אחד. לפי המצב החוקי כיום במדינה, לאחים אין זכות טיעון בתביעה להסדרי ראייה.
למרות המצב החוקי הברור, התביעה הזו התנהלה במשך חמש שנים בבית המשפט. בקשות, דיונים, חקירות, עדויות, מסמכים, עובדים סוציאליים, חוות דעת מומחים, ביקורים בלשכת השופט, דחיות של דיונים, פגרות בית המשפט, צווים מסוגים שונים, ניסיונות גישור, ומשא ומתן. כלום פשוט לא עבד. אי הסכמה מוחלטת בין שני הצדדים, בזמן שלאחד מהם אין בכלל זכות טיעון בבית המשפט.
לאחר שנים שבהם התיק מתנהל, ודרישה בלתי פוסקת של האבא מבית המשפט להורות על סגירת התיק, התיק באמת נסגר בפסק דין ברור, שעומד בקנה אחד עם לשון החוק- האבא הוא האפוטרופוס החוקי של הילד, ומשכך הוא מורשה לקחת את ילדו איתו לחו"ל, גם אם זה לפרק זמן בלתי מוגבל.
ולפני שאמשיך, חשוב להבהיר: סביר להניח שיש לכם כבר דעה, מי הצודק במקרה כזה.
יכול להיות שאתם חושבים שאביו של הילד הוא הצודק. הרי, הוא אביו הביולוגי, שנותר לילד לאחר שהוא איבד את אימו, ואבא לא משאיר את ילדו הקטן ללא אמא, בזמן שהוא שוהה תקופות לא מבוטלות בחו"ל. ומעבר לזה, הזכות החוקית מוקנית בידו.
יכול להיות שאתם חושבים שהאמת והצדק הם יותר בצד של אחיו של הילד, שהם אחיו החורגים שגדלו עם הילד לא מעט שנים, וניתוק שכזה בין האחים הוא קיצוני במיוחד לאור הנסיבות, שזה לא מתקבל שעקב מותה המצער של האמא, האבא יכול להרשות לעצמו, בחסות החוק, ליצור כזה ריחוק ביחסים.
בין אם אתם חושבים כך או אחרת, זה לא ממש משנה. כי התיק הזה נדון בבית המשפט. בית המשפט פועל בהתאם לחוקים כתובים, ולמרות שחלק מהם אפורים או ניתנים לפרשנות צרה או רחבה, הפרמטרים היחידים שלפיהם בית המשפט מורשה לפסוק הם החוק, הראיות ופסיקות בתי המשפט השונות. שיקולי מוסר וערכים הם לא חלק משיקולי בית המשפט, וברור, שהשופטים לא מורשים לברר, לשפוט או להכריע לפיהם. מהסיבה הפשוטה, שלזה הם לא הוסמכו.
זה בדיוק החסרון הכי גדול של המערכת המשפטית, שבמחלוקות שמתרחשות בתוך מערכות יחסים, החוקים הכי חשובים לבירור וניהול מחלוקות, חוקי ההתנהגות בין אדם לחברו וחוקי המוסר והערכים, לא מצויים בסמכותם.
אותם החוקים שמאפשרים לברר למה כל צד התנהג בדרך כזו ולא אחרת, מה נכון וצודק, איזה "חורים" יש בעמדה של כל צד, מי מהצדדים מסתתר מאחורי סעיף חוקי שמכשיר את מה שהוא עשה בזמן שבמציאות הוא פשוט עושה עוול, מי מאשים את הצד השני בזמן שהוא אשם בדיוק אותו דבר, מי חורג וחוטא בערכים בסיסים רק בגלל שיש לו צידוק חוקי, אלו ועוד הרבה אחרים, הם לא חלק מספר החוקים המשפטי. אלו החוקים של ספר החוקים היהודי.
כך או כך, במקרה הזה, החוק לא מאפשר לאחים, בוגרים ככל שהם יהיו, להכנס לנעלי ההורים ולדרוש הסדרי ראייה או מזונות. ולכן בהתאמה, בית המשפט לא היה אמור לנהל דיונים במשך 5 שנים בתיק שבו אחד הצדדים בכלל חסר זכות טיעון, ולגרום להוצאות כספיות עצומות.
נחזור לסיפור המקרה:
לאחר למעלה מחמש שנים שבהם התנהלה התביעה, ולאחר שהיא הסתיימה בפסק דין מובהק, היה ברור לכל הנוגעים בדבר, שאין גם שום אפשרות או טעם לערער, כי החוק אומר את דברו בצורה ברורה.
בשלב הזה של הדברים, האבא, שבמשך חמש שנים נדרש לשלם על עורכי דין, על מומחים, על טיסות הלוך ושוב לכל דיון, על מימון השהות בארץ בכל הגעה, ועוד דברים רבים, החליט לדרוש את העלות הכספית שיצאה מכיסו, עלות שהצטברה לסכום בן 6 ספרות. סכום עצום שהושקע בתיק שמלכתחילה לא היה לו אפילו בסיס חוקי.
התביעה הוגשה, לבית המשפט המחוזי.
בתביעה הזו, שמבוססת על עילה חוקית ואינספור ראיות, התקיים דיון אחד בלבד.
ביום הדיון, לאחר שהתמקמנו באולם בית המשפט, ושלושת השופטים נכנסו והתיישבו, בחר השופט הראשי, אב בית הדין, לפתוח את הדיון במילים הבאות:
"עו"ד אבני (אנוכי, כותבת המאמר) בית המשפט לא אוהב את התיק הזה. הוא לא מוסרי. בית המשפט ממליץ בחום למשוך את התביעה (כלומר, לחזור בנו). בית המשפט כמובן לא ימנע את זכות הטיעון, אבל יש לקחת בחשבון את נושא ההוצאות".
זהו.
זה היה ברור, שפסק הדין כבר הוחלט ונקבע. עוד היה ברור, שגם נושא ההוצאות המשפטיות שבדרך כלל נפסקות לצד "המנצח" בתביעה, גם הוא כבר הוחלט. מה שעוד לקחתי בחשבון, שכיוון שמדובר בשלושה שופטים, ולא באחד, ההוצאות הולכות להיות בהתאמה. וכמובן, למען השמירה והסדר הטוב נגיד על הכל לכאורה.
כל מה שרציתי זה להסתכל לכל אחד מהשופטים האלו בעיניים ולהגיד להם את הדבר הבא:
סליחה? לא הבנתי! את מי זה מעניין אם אתם אוהבים את התיק הזה או לא? ממתי מה שאתם מרגישים נהפך להיות חלק מהשיקולים? מה קרה? התיק הזה נראה לכם לא מוסרי? לא צודק? כי אתם לא אוהבים את הרעיון שהחוק מחייב אתכם לפסוק בתיק שלדעתכם לא ערכי? פתאום שיקולי מוסר וערכים הם חלק מהשיקולים שלכם? איפה הם היו בחמש השנים האחרונות?
ואם זה המצב, אז בואו נדבר על ערכים. בואו נבדוק קודם כל אתכם. מה הערכים שלכם? מה התוכן שלהם? איפה למדתם את המוסר שלכם? מה קובע את ההגדרות שלכם? מי הסמיך אתכם לקבוע מה מוסרי ומה לא? אתם בכלל חיים לפי הערכים שאתם מכתיבים? בואו נעמיד אתכם קודם כל לבדיקה, נבדוק שאתם כשירים ובעלי מוסר בעצמכם לפני שניתן לכם את הרשות לשפוט אחרים. יש לי הרגשה שאתם תיפלו אחד אחרי השני בחוקים המוסריים, שלפיהם החלטתם פתאום לשפוט.
איך אתם מעיזים לשפוט מישהו אחר לפי כללי מוסר או ערכים? פתאום המוסר נהיה החוק שלכם? למה שרק אתם תחליטו מתי הטיעון המוסרי נשמע ומתי הוא מושתק? ולמה אתם בודקים את המוסר רק של צד אחד? מי נתן לכם את הרשות הזו? רק בגלל שאתם יושבים על במה שמורמת מהעם? אם אתם רוצים לשבת על כיסא כזה מכובד של שופטי מוסר ולא חוק, התואר והניסיון המשפטי שלכם אפילו לא מגרד את סף הכניסה לכזה סוג של שיפוט.
מי אתם שתשתמשו בכלי של "הוצאות משפט" כדי לגרום למישהו למשוך את התביעה? ועוד מעיזים לעשות את זה בכזו מניפולטיביות? מציגים מצב כאילו אתם לא מונעים את זכות הטיעון, בזמן שאתם מרמזים בבירור שאם נממש את הזכות הזו, אנחנו נשלם בהוצאות. אתם מבינים טוב מאוד מה אתם עושים, אתם מונעים את זכות הטיעון עם מילים מכובסות.
מאיפה האומץ להגיד שאתם לא אוהבים את התיק הזה ועוד לרמוז בצורה כל כך ברורה, שפסק הדין הזה כבר נכתב? ואם זה מה שבחרתם להגיד למה בפרוטוקול הדיון זה לא רשום? למה צריך לצאת מהדיון ואז לראות שאין למה שאמרתם שום זכר או תיעוד?
מה אתם עושים? הרי אתם יודעים שהתנהל פה תיק במשך 5 שנים בלי צדק חוקי. אתם יודעים שהתיק הזה גרם להוצאות של מאות אלפי שקלים. למה אתם לא פוסקים לו את מה שמגיע לו? למה אתם נותנים לזה יד? למה אתם לא עושים צדק? רק בגלל שאתם לא אוהבים את התיק זה?
מי נתן לכם את הרשות לחרוג ממילות החוק ולהכניס פנימה את הרגשות או התחושות שלכם? אנחנו לא בטיפול, אנחנו במוסד משפטי עם חוקים ברורים, שהם לא שלכם ולא שלי. שבו ותעשו את העבודה שלכם. תקראו את כתבי הטענות, תבדקו את הראיות, ותפסקו בהתאם אליהם וללשון החוק. תספגו את האחריות של משמעות והתוצאות של החוקים, ואם זה לא מתאים לכם פשוט תתפטרו.
את כל זה רציתי להגיד. מאוד. אבל הבנתי שזה פשוט חסר טעם. זה לא ישנה את התוצאה. זה רק יסגור עוד יותר את פסק הדין שהם כבר החליטו עליו מראש (לכאורה), זה רק יביא לפסיקת הוצאות יותר גדולה, ואולי גם פסיקת הוצאות אישית כנגדי על זה שהעזתי להוכיח אותם. עוד הבנתי, שזה בגדול לא החלטה שלי, אלא של הלקוח שלי.
הסתובבתי לאחור, לעבר הלקוח שלי, שמיד הורה לי למשוך את התיק בחזרה, תוך שהוא צועק לחלל אולם בית המשפט והשופטים, שהכל זה בעצם משחק מכור.
וכך יצא שכל שיכלתי בפועל להגיד אחרי חמש שנים של מלחמה הוא: "בוקר טוב, מרשי חוזר בו מהתביעה."
זה היה הסדק הראשון של שבר גדול באמון שיהיה לי שנים אחרי זה בכל "הדרך המשפטית" לניהול מחלוקות וסכסוכים, ובעיקר בפרמטרים שלפיהם מקבלים החלטות על מה אמיתי, צודק ומוסרי ומה לא.
לקח לי שנים רבות להבין, שרוב המחלוקות בחיים הם לא בין חברות/תאגידים/מוסדות ציבוריים, אלא בין אנשים פשוטים, שרק רוצים בכל אי הסכמה או סכסוך שמישהו יברר מה באמת צודק.
לקח לי הרבה זמן להבין שברוב המחלוקות בחיים, החוקים המדינתיים משמשים להכרעה ופסיקה, אבל בלא מעט מקרים הם לא באמת מביאים לידי צדק, אמת ופתרון.
בכל מה שקשור למחלוקות בין אנשים, במיוחד מחלוקות בתוך מערכות יחסים, בין אם הן עוסקות בנושאים אישיים, משפטיים או כספיים, יש מערכת חוקים שלמה שחייבת להילקח תמיד בחשבון – חוקי התנהגות של בני אדם.
חוקי המוסר. חוקי הערכים. חוקי היושר, האמת, ההגינות והצדק. אותם החוקים שלא מאפשרים לשום אדם להתנהג בצורה מקולקלת, ולהתחבא מאחורי סעיף חוק כזה או אחר. החוקים שלפיהם מתבקש לנהוג כל יהודי.
אלו החוקים שבלעדיהם אין – ולא יכול להיות – צדק.
הדיון הזה, אם אפשר לקרוא לו דיון, לא יצר בתוכי רק סדק. אלא הדליק ניצוץ, שהלך והתגבר עם השנים, והוא זה שגרם לי לעשות את מה שאני עושה- לברר מחלוקות וסכסוכים בדרך שונה. דרך שבה המוסר, הערכים וכל אותם חוקי התנהגות, הם חלק מחייב בכל הליך בירור.