יש אנשים שמגדירים את עצמם רגישים. יש אנשים שמגדירים אנשים אחרים כאנשים רגישים.
אבל כמה אנשים שמעתם שמגדירים את עצמם או את האנשים שהם אוהבים כאגואיסטים?
אפילו לא אחד.
ומה בעצם ההבדל? או יותר נכון מה הקשר בין אדם רגיש לאגואיסט? זה לא בדיוק ההפך? שאדם רגיש הוא הכי לא אגואיסט?
שאלה חשובה. מאוד.
השאלה הזו חשובה, כי לא מעט פעמים אנחנו לא אומרים דברים לאנשים אחרים, במיוחד אנשים קרובים שאנחנו אוהבים, בגלל שהם מאוד רגישים ומה שיש לנו להגיד עלול לפגוע.
את הטענה הזו שלפיה: "מי שמולי כל כך רגיש, ולכן אני לא אומר את מה שיש לי להגיד, כי אני פשוט לא רוצה לפגוע" צריך לפרק מיסודה, כדי לבדוק האם בשורשה היא נכונה ואכן מונעת פגיעה באחר או, שהיא עושה בדיוק את ההפך, ומשמרת אגואיסטיות, שמכוחה האדם "הרגיש" לא רואה בכלל את מי שמולו, אלא בעיקר את עצמו?
כשאנחנו אומרים על מישהו אחר שהוא אדם רגיש למה אנחנו באמת מתכוונים?
בשורה התחתונה – שהוא פגיע. שהוא נעלב במהירות. אדם שכשמעירים לו משהו על איך שהוא חושב, מדבר או מתנהג הוא חווה את זה כביקורת שלילית, האשמה ומתקפה אישית. שבכל פעם שמנסים להראות לו שיש משהו בו שנדרש לשינוי, בגלל שמה שהוא עושה יוצר קושי, עומס, אי נעימות/נוחות או כאב, הוא מרגיש שבעצם אומרים לו שהוא לא מספיק טוב.
אדם "רגיש" שכזה מגיב בהתאמה. בהתאמה לעצמו, למה שהוא מרגיש, ולדרך שבה הוא רואה לנכון לשנות כזו הסתכלות עליו.
יש כאלו שיוצאים להתקפה, נמוכה, שפלה, כזו שכל המטרה שלה היא לכווץ את מי שהעיז להעיר, "ויכנסו" בצד השני כדי להראות לו כמה שהוא בעצמו לא מספיק טוב, וטוב שיתקן קודם כל את עצמו. יש כאלו שמשתתקים, בוחרים בשתיקה כעונש, כדי שמי שבחר להעיר יקבל עונש כזה של התעלמות והרגשה שהוא בעצם אויר, שפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים לפני שהוא מעיר. יש כאלו שיעשו הכל בשביל לטהר את עצמם, ואת מה שהצד השני חושב עליהם. יש כאלו, שירגישו נורא, כי מישהו חושב עליהם דברים לא טובים, שהם יעשו הכל בשביל לשנות את דעתו, גם אם זה עובר בריצוי או חנפנות. יש כאלו שבוכים, הם לא משחקים אותה, הם באמת כל כך נפגעים, שכל הבפנים שלהם מתכווץ ופולט מתוכם בכי. יש כאלו, שפשוט ישתמשו בקיצוניות, שאם הערת להם על משהו קטן הם לא עושים עכשיו בכלל. יש כאלו, שהולכים לקבל חיזוק מאחרים, שהם יגידו להם כמה שהם בעצם כן טובים. יש כאלו, שמחזיקים בעמדה שמי שהעיר להם הוא בעצמו לא מבדיל בין טוב לרע או בין נכון לשגוי, ורק בגלל "הדעת המשובשת" שלו יש לו כזו עמדה. יש את אלו המתוחכמים, שהם ידעו להסביר לך במילים חכמות, למה הם עשו את מה שהם עשו, ברמה כזו שגם החטא הגדול ביותר יראה לך פתאום אנושי ומובן. יש עוד רשימה ארוכה של תגובות, אבל המשותף לכולן שכולם יוצאות מפי אדם שבסופו של דבר מרגיש בעיקר את עצמו.
אדם כזה הוא באמת אדם רגיש. הבעיה היא, שהרגישות שלו משמשת בעיקר את עצמו. היא לא התפתחה לרגישות כזה שבה אדם מרגיש גם את מי שמולו. רגישות שכזו היא בעצמם מילה חלופית לאגואיסטיות או חוסר התפתחות רגשית, השארות בקומה שבה המרכז הוא האדם עצמו. התנועה ההפוכה מהכלל היהודי הבסיסי של "ואהבת לרעך כמוך".
מיהו הרגיש האמיתי? האדם שמרגיש את הזולת
אדם שפיתח את תכונת הרגישות שבו והוא משתמש בה כדי להרגיש את מי שמולו. שבכל שיחה, מצב או סיטואציה הוא רואה, או לכל הפחות רוצה לראות ולהבין, את מה שחווה האדם שמולו. הוא לא חווה הערה או ביקורת כדבר שלילי, כי הוא לוקח בחשבון גם את הצד השני. הוא רגיש מספיק כדי להבין שגם למי שמולו יש רצונות, ודברים שחסרים לו או מעיקים עליו, ושגם לו יש דעה והסתכלות על החיים שהוא יכול ללמוד ממנה. שאם מישהו בחר להעיר לו על איך שהוא מתנהג או מדבר, הוא בוחר להיות רגיש גם לאמת, ורוצה לבחון בראש ובראשונה, אם יש אמת מסויימת במה שנאמר עליו או כלפיו. הוא רגיש מספיק למה שהוא גורם לאנשים אחרים לחוות או להרגיש, גם אם הוא מאוד מאמין בצדקת דרכו.
הוא מרגיש איפה הוא מכווץ, פוגע, משפיל, מבזה, מתנשא, מקפיד, מתעלם, משתיק, מבטל, לא רואה, מזלזל, גם אם הוא לא ממש התכוון לזה. הוא מרגיש איפה הוא לא מספיק פועל באהבה, בכבוד, בהערכה, בהכרה, בהוקרת תודה, בחשיבות כלפי מי שמולו, במיוחד אם זה אדם שהוא מאוד אוהב אותו. הוא מרגיש מתי מישהו זקוק ממנו, גם אם אותו אדם לא מסוגל או לא רוצה לבקש. הוא מרגיש צרכים וחוסרים של מי שמולו, גם אם הוא לא מסוגל למלא אותם. הוא מרגיש את מה שגורם לצד השני להרגיש רגוע, שלו, שמח וטוב, מבלי שהוא ירגיש שיש לו חובה להיות אחראי על האושר של מי שמולו.
אדם רגיש שכזה יכול להרגיש אחרים כי הוא בראש ובראשונה מרגיש את עצמו. הוא לא מפחד להכיר (בינו לבין עצמו) במה שהוא מרגיש, ולכן הוא יודע לזהות רגש כזה או אחר שמרגיש מי שמולו. הוא מבין ויודע ששני אנשים יכולים להרגיש מאותו מקרה שני רגשות שונים, ואפילו רגשות הפוכים, בדיוק כמו שהוא יודע ששני אנשים יכולים לחוות ממש את אותו רגש אבל משתי סיטואציות שונות, שגם הם לפעמים ממש הפוכות. הוא יודע שהעובדה שמישהו מעביר עליו ביקורת, מעיר או מאיר לו, לא הופך אותו לבן אדם לא מספיק טוב, לכל היותר, לאדם נורמטיבי ורגיל, כלומר בן אדם לא מושלם, שיש לו מה לתקן ולשנות כדי להפוך להיות אדם עוד יותר זך טוב. הוא יודע שהעובדה שמי שמולו מרגיש רע בגלל מה שהוא אמר או עשה לא אומרת שהוא בהכרח טעה, הוא מבין שלפעמים אנשים מרגישים רע בגלל שהם מתמודדים עם התוצאות של מה שהם בחרו להגיד או לעשות.
אדם רגיש יודע להרגיש את עצמו- את מה שהוא חושב, מרגיש, חווה ורוצה, ויודע להשתמש באותן יכולות כדי להרגיש באותה מידה, ככל האפשר, את מי שמולו.
רגישות שכזו שבה אדם מרגיש את זולתו, היא תנאי הסף לקיום הכלל היהודי הבסיסי ביותר במערכות יחסים – "ואהבת לרעך כמוך". רגישות שנותרה במדרגה שבה אדם מרגיש את עצמו, היא בעצם מילה מכובסת לאגואיסטיות.
אגואיסטיות, זו מילה קשה, היא גורמת לנו לא פעם להרגיש שמי שמולנו יודע שהוא כזה, או לכל הפחות שהוא צריך להיות מודע, למרות שבמציאות זה לא המצב. התיקון של כל אחד מאיתנו בעולם הזה, הוא תיקון נקודות העיוורון האישיות שבה כל אחד מאיתנו מתנהל באגואיסטיות מבלי לשים לב. לכן, תיקון שכזה הוא תמיד תיקון אישי, תיקון שבו אני שם לב איפה אני נדרש להתקין על ליבי את תכונת "הרגש הזולת", ולפתח את הנקודה שבלב שמתוכה אני רואה גם את האחר.
איך מתנהלים עם רגישות אגואיסטית?
אם מי שמולי, מתנהל ברגישות שהיא אגואיסטיות לא מודעת, אני לא תוקף או מוכיח אותו שהוא כזה, דרך כזו אף פעם לא עובדת, אלא בדיוק ההפך, יוצרת התנגדות, מריבות ופירוד. ומעבר לזה, אף אדם לא אחראי לתיקון של מי שעומד מולו. כל מה שצריך ונכון לעשות, הוא פשוט לא לחשוש לדבר ולשים על השולחן בצורה מכבדת ורגישה, את מה שאני רוצה ומרגיש, את מה שאני רואה וחווה, את מה שאני חושב ומבין, גם אם זה ייצור למי שמולי התמודדות אישית בין מה שהוא רואה במראה לבין מה שהוא חושב על עצמו.