בס"ד
כל מי שמצא את עצמו, בעבר או בהווה, בסכסוך זוגי או משפחתי, למד או ילמד, שהדרך הכי טובה – היא לא להמשיך להתווכח ולריב, אלא לסיים את הסכסוך ולהביא לפתרונו.
בין אם מדובר בסכסוך בתוך המשפחה על כסף, נכס, עסק או ירושה, בין אם זה סכסוך בין בעל לאישה, שהוביל כבר לפירוד והתקדמות לעבר בית הדין הרבני, ובין אם זה ריבים ומחלוקות חוזרים בין בעל לאישה, שעוד לא הביאו לידי גירושין או פרידה, הסכסכוך ביניהם צריך להיפתר, בשביל שהם, וכל שאר המעורבים או המשופעים, יוכלו לחזור לחיות חיים יותר שקטים.
דרך המלך לפתרון כזה של סכסוכים היא ישירות בין שני הצדדים, בלי מעורבות של גורמים שלישיים. אבל, כשבני משפחה או בני זוג מסוכסכים לא מצליחים לפתור את הסכסוך ביניהם בכוחות עצמם, יש בידם מספר אפשרויות. האפשרות המתאימה ביותר תלויה במספר גורמים: מהות הסכסוך, זהות הצדדים, המטרה הרצויה- השבת השלום ותיקון היחסים או הפרדת כוחות וניתוק הקשרים.
רגע לפני שנגע באפשרויות הקיימות לבירור סכסוכים משפחתיים וזוגיים, נתחיל מההתחלה- סוגי מערכות היחסים שיש לאדם בחייו.
לכל אדם בחיים יש שני סוגי חיבורים עיקריים עם אנשים אחרים. החיבור הראשון- החיבור הטבעי. אנשים שהאדם מחובר אליהם בדרך טבעית. הורים, אחים, ילדים, בני משפחה. קשרים שהחיבור בהם הוא קשר דם. קשר שהוא בלתי ניתן לשינוי. גם אם נהיה מנותקים מהאנשים האלו עשרות שנים. החיבור הזה לא ישתנה. הוא תמיד יהיה. ברור ומובן, שבסוג כזה של מערכות יחסים, קשר הדם הוא לא הגורם היחיד שמחבר. הוא הבסיס שעליו נבנית כל מערכת היחסים והקרבה הכי גדולה, שאין כמעט שום קשר אחר שמשתווה אליה.
החיבור השני- החיבור הבחירי. אלו האנשים שהאדם מחובר אליהם מסיבה פשוטה- כי ככה הוא בחר ורצה. הקשר הבחירי העליון ביותר, הוא הקשר עם האדם שאיתו בחרנו להקים משפחה. הבעל או האישה. קשר בחירי שיוצר קשר משפחתי ערכי וקדוש. בשונה מהקשרים הטבעיים, שבהם גם אם נהיה מנותקים עשרות שנים אנחנו עדין נהיה מחוברים, בקשר בחירי, על הרצון בנוי הכל. וברגע שאדם לא רוצה- הקשר פשוט לא יהיה, ולא יהיה שום משמעות או ביטוי לגורם המחבר.
כשאחד מסוגי הקשרים האלו, הטבעי או הבחירי, שבתוך המשפחה, נפגע- התוצאה כואבת וקשה. כשאנחנו רבים ומסוכסכים עם בני המשפחה, ההורים, האחים או הילדים, הבעל או האישה, אנחנו הכי מיוסרים. כי אלו הקשרים שהם הבסיס של החיים. אלו הקשרים שבהם אנחנו מרגישים, או מצפים להרגיש, הכי בטוחים. מוגנים ואהובים. חשובים ומעורכים. נצרכים ורצויים. הקשרים שבהם אנחנו מעולם לא נהיה ניתנים לוויתור.
באופן מפתיע (וגם לא), דווקא בתוך מערכות היחסים האלו, אנחנו מרגישים בלא מעט זמן חיים, את כל הרגשות ההפוכים. כועסים, מאוכזבים, דחויים, לא מוערכים, נטושים, בודדים, לא נספרים, עצובים, אשמים, לא רצויים, ועוד רשימה ארוכה של רגשות שליליים. רגשות כואבים שמייסרים אותנו מבפנים, ופוגעים לנו משמעותית בחוויית החיים, ולא פעם גם בתפקוד היומי. מצב שכזה מקבל דרגת קושי הרבה יותר גבוהה, כשלא מדובר רק בצד אחד, אלא כמו שקורה ברוב המקרים שבהם יש מחלוקות וסכסוכים, ושני הצדדים פגועים וכועסים.
התוצאות בשטח
הנתונים מלמדים את תמונת המצב. אחוזי הגירושין עולים. זוגות נפרדים. משפחות מפוצלות. עם הסדרים על הסדרים מי רואה את הילדים, מתי, לכמה שעות. מי זוכה באיזה חג לשבת עם ילדיו. בתי המשפט לענייני משפחה עמוסים. אחים שרבים. שותפים משפחתיים מסוכסכים. תביעות כספיות. מחלוקות עסקיות. ריבים על ירושות. משפחות קרועות.
נתונים נוספים מלמדים, שבתוך הרבה משפחות, אלו שלא מגיעות לבתי הדין או בתי המשפט, היחסים לא טובים. זוגות שלא מדברים. בני זוג שהם בעצם שותפים. בגידות מתחת לאף. יחסים מקבילים. ריבים בלתי פוסקים. אחים שמתנהגים כמו שני זרים. הורים שלא מדברים עם ילדים, כלות וחתנים. סבתות וסבים שלא מכירים את הנכדים. חיים ריקים, שמכלים לאדם את החיות מבפנים ופגועים לו בעוגן הכי בסיסי בחיים- העוגן המשפחתי.
השאלה היא- מה עושים כשקורים כאלו סכסוכים?
כמו שכולנו יודעים יש מספר אפשרויות. נסקור בקצרה אחת אחת. נתחיל מהאפשרות הידועה והמשומשת ביותר, דרך כל ההליכים האחרים, בשים דגש על שימוש בהליכים אלו בסכסוכים זוגיים ומשפחתיים.
אפשרות אחת- בית המשפט. תחום הסכסוכים המשפחתיים הוא אחד מהתחומים הבודדים שבמיוחד עבורם, לאור הצורך הגובר, הקימה המדינה בתי משפט מיוחדים. בתי משפט לענייני משפחה. תפקידם העיקרי הוא להכריע בכמה סוגים של מחלוקות בין בני משפחה וזוגות. הסוג הראשון, הוא כל אותם מחלוקות שגרתיות, מחלוקות על כסף, חוזה, נכס או עסק, מתוך הבנה, שמחלוקות בין בני משפחה, הן לא כמו מחלוקות שבין אדם לאדם. נוספים להם עוד מספר מרכיבים: הקשר האישי, הרגשות, האמוציות, התנהלות זוגית או המשפחתית שבדרך כלל לא מנוהלת בשוטף כמו התנהלות של שני "אנשי עסקים". סכסוכים שבהם הראיות הן לא רק אלו שכתובות בדפים ובחוזים, אלא הרבה מאוד מצוי בהתנהגות של שני הצדדים לאורך השנים. הסוג השני של המחלוקות שבהם עוסקים בתי המשפט לענייני משפחה, הוא סכסוכי ירושה, על כל מה שהם כוללים, צוואות, ניהול עזבונות, חלוקת נכסים, ופתרון מחלוקות בין יורשים. הסוג השלישי של המחלוקות, הוא הליכי גירושין בין זוגות, הסדרת הליך הפירוד, חלוקת המימוש והזכויות.
בסכסוכים זוגיים קיימת אפשרות משפטית נוספת- בתי הדין הרבניים. זוגות שקיבלו החלטה להתגרש יידרשו לעבור בכל מקרה בבתי הדין הרבניים, היות והם בעלי הסמכות היחידה לתת גט במדינה. בכל הנוגע לשאר הנושאים שאותם בני זוג מתגרשים צריכים להסדיר כגון: משמרות וענייני הסדרי ראיה, חלוקת נכסים, זכויות ורכוש, מצויה בידי בני הזוג הבחירה האם אלו יידונו בבתי הדין או בבתי המשפט. ההחלטה באשר לגורם המשפטי הנבחר שיידון ויכריע באלו הנושאים ניתנת להסכמה בין הצדדים. במצב שבו אין הסכמה, הצד שייקבע מיהו הגורם השיפוטי הנבחר, הוא זה שיבקש ראשון, במסגרת מרוץ הסמכויות, ליתן את הסמכות לגורם השיפוטי שנבחר על ידו, בית הדין או בית המשפט. כך יכול להיוותר מצב, שהליך הגירושין נדון בבתי הדין הרבניים וכל שאר הנושאים בבית המשפט האזרחי או מצב שבו כלל הנושאים נדונים יחד בבית הדין הרבני.
הכלים שבהם משתמשים בתי הדין ובתי המשפט לענייני משפחה, אינם שונים מבתי המשפט הרגילים. הכלים הם, כידוע, החוקים. חוקי המדינה שקובעים מהם הזכויות של כל אחד מהצדדים, רגע לפני שהם נפרדים ומתנתקים. מי זכאי למה. מי חייב במה. מה מגיע לגבר או לאישה. מי מבין שני אחים הוא בעל זכות הבעלות בנכס או בעסק. מי בעל זכות הירושה, לפי החוק או מה שכתוב בצוואה. מה יהיו הסדרי הראיה של ההורים עם הילדים. ועוד הרבה שאלות נוספות, שאת ההכרעה לגביהם קובע בימה"ש, בהתאם לחוקים הרלוונטיים והלבשתם על נסיבות המקרה.
כידוע, בשביל לקבל הכרעה, צריך לעבור הליך משפטי, ולמי שלא מכיר, להלן התקציר: מציאת עורך דין שמתאים לייצוג, הסדרת שכר הטרחה, פגישות מקדימות עם עורך הדין, הכנת תיק ראיות, בקשות מקדימות, כתב תביעה, כתב הגנה, כתב תשובה, דיונים, בקשות לדחיית מועדי דיון של אחד הצדדים בגלל אלף סיבות אפשריות, הכנת תצהירים, הגעה לדיונים, מתן תשובות לשאלות של שופטים, חקירות, לפעמים של שעות, חוות דעת מומחים, הבאת עדים, ניסיונות משא ומתן, הליך גישור מטעם ביהמ"ש, הכנת סיכומים, המתנה לקבלת הכרעה, מתן פסק דין, ואם אחד מהצדדים לא מקבל את התוצאה, הליך ערעור, על כל מה שהוא כולל בתוכו. מהלך ארוך שיכול לקחת שנים, במיוחד לאור העובדה שבתי המשפט ובתי הדין באמת עמוסים בבני משפחה שרבים.
כמובן, שלא בכל סכסוך משפחתי או זוגי זה ההליך המשפטי שהצדדים יעברו. ברור וידוע, שיש בני זוג ובני משפחה שיודעים להיפרד או לחלק כספים ונכסים בדרכים מכובדות, לצערי הרב הן לא הדוגמאות הנפוצות והמייצגות. הליך משפטי כזה או אחר, במיוחד שהוא בין בני משפחה, תלוי בהרבה גורמים: מי הם הצדדים, עד כמה הם רוצים שבית המשפט הוא זה שיכריע מי צודק, זכאי למה שהוא מבקש ודובר אמת, ועד כמה הם מתעקשים לקבל פסק דין שבו הגורם השיפוטי ישתמש בכוח שניתן לו על ידם, ויקבע את התוצאה שתשפיע על חייהם, עבורם.
דבר נוסף שחשוב לציין, התיאור הזה הוא תיאור טכני של הפרוצדורה הכלולה בבקשת פתרון הסכסוך ע"י ביהמ"ש. אין באמת דרך לפרט במילים את התיאור של רכבת ההרים הרגשית שעוברים הצדדים. כעסים, עלבונות, התפרצויות, חוסר אונים, תסכול, עצב, בכי וכאב, שנאה שרק הולכת ומתגברת, דאגות, מתחים, עצבים, נקמות, מלחמות שרק הולכות ומתגברות. מלחמות שנושאות מחירים כבדים, במערכות יחסים ולא פעם גם בבריאות הפיזית והנפשית.
העצוב ביותר הוא, שברוב המקרים, גם אחרי שהתקבלה פסיקה שהכריעה לטובת אחד הצדדים או איזנה בין המורכבויות והטיעונים, אותם צדדים לא חוזרים להיות בני משפחה. זוגות, שעד לא מזמן גידלו יחד ילדים, נהפכים לשני זרים, אויבים מושבעים. אחים ובני משפחה אחרים, קרובים או רחוקים, שנהפכים לשני שונאים. בלא מעט מצבים, אם לא ברובם, התוצאה היא לא רק פסק דין אלא נתק מוחלט. נתק שמכניס לתוכו, בצורה ישירה או עקיפה, את כל המשפחה. בלא במעט מקרים הנתק ממשיך ועובר הלאה, לדורות הבאים. עד לרמה, שהילדים גדלים לאנשים מבוגרים, שאין להם מושג להם הם בעצמם לא מדברים עם בני משפחה אחרים. המציאות מוכיחה, אחרי הליך שכזה, וכל הפסולת הרגשית והאישית שעברה בתוכו, קשה מאוד להמשיך ביחסי משפחה טובים ובריאים, כאלו שהם מבוססים על יחסי כבוד ואהבה.
אפשרות שניה- הליך בוררות. אני קוראת לסוג ההליך הזה: "בית משפט פרטי", בסוג הליך שכזה ניתן לפתור סכסוכים, כמעט מכל הסוגים, ללא פניה לביהמ"ש, באמצעות מינוי בורר, שעליו מסכימים הצדדים. על אף העובדה שאין שום חובה שאותו בורר יהיה שופט, עורך דין או גורם משפטי כזה או אחר, ויכול להיות כל אדם שעל זהותו, ניסיונו ומקצועו מסכימים הצדדים, תפקידו הוא כשל שופט, ליתן הכרעה – פסק בוררות שיכריע במחלוקת הצדדים שבפניו.
בירור סכסוך או מחלוקת באמצעות בורר כולל בתוכו לא מעט יתרונות: הסכמת הצדדים מי יהיה זהות בורר, יכולת הצדדים לקבוע את מגבלת הזמן שבה תארך הבוררות והמועד שבו יינתן פסק הבוררות, הסכמת הצדדים אילו מסדרי הדין ודיני הראיות יחולו בהליך, חיסיון, קביעת מועדי דיונים בהתאם ללוח הזמנים של הבורר והצדדים, עלויות שונות שבתכנון חכם יכולות להיות יותר זולות מעלויות בירור ההליך בבית המשפט ועוד מספר יתרונות טובים. לצד זאת, על הבוחרים בהליך שכזה , לדעת כי הליך הערעור על פסק הבוררות אינו דומה לזה המוכר בבית המשפט, אלא שהוא הרבה יותר מורכב ומסובך, וכך בלא מעט מקרים מוצאים עצמם הצדדים עם פסק בוררות לכל החיים, שלפיו הם מחויבים לפעול מבלי שיוכלו לשנות את תוקפו או תוכנו.
בהתאם לעובדה שהליך זה הוא הליך משפטי לכל דבר ועניין, הרי שהבוררים מחויבים לפעול בהתאם לכללים שבהם פועלים בתי המשפט- החוקים, ולפיהם יידרש הבורר הנבחר לתת את פסיקתו. אין זה מתפקידו של הבורר להשיב את השלום ביחסים שבין הצדדים, למרות ועל אף שמדובר ביחסים זוגיים או משפחתיים, שהיחסים התקינים ביניהם לאחר מתן פסק הבוררות הם מאוד חשובים, לצדדים החלוקים ולכל שאר המעורבים, במישרין או בעקיפין.
אפשרות שלישית- הליך גישור משפטי. תפקיד המגשר, בשונה מתפקידו של ביהמ"ש או הבורר, הוא להביא את הצדדים להסכמות, לפתרון המחלוקות בדרכי שלום. ואם נדייק יותר, לפתור את המחלוקות בלי מלחמות. בדומה למינוי בורר, גם זהות הגורם המגשר נתונה להסכמת הצדדים. ובדומה לדרכי הבירור בהליך בוררות או בבית המשפט, הכללים שמכוחם פועלים המגשרים גם הם- החוקים. רק שבמקום להשתמש בחוקים כדי לגזור את הדין, הם משתמשים בהם להליכי הדברות ומשא ומתן. בודקים את הצרכים של כל אחד מהצדדים, האינטרסים האישיים, העמדות, סדרי העדיפויות ושאר שיקולים. בונים, צעד אחד צעד, בניין של הסכמות שיביא לידי סיום המחלוקות.
הליך הגישור מבוסס על הנחת בסיס – כששני צדדים, במיוחד שהם בני משפחה, לא רבים בבית המשפט, אלא יושבים יחד באותו שולחן עם גורם חוקי ניטרלי, שמגשר ומפשר, עוזר להם לחשב את מערך הסיכויים והסיכונים המשפטיים, הכלכליים או האחרים, מקרב ביניהם וגורם לכל אחד מהם לנוע קצת יותר לעבר השני, יש סיכוי יותר גדול לסיום המחלוקות יותר בשקט ויותר בשלום.
גם בהליך מסוג שכזה, השאלה מה יהיה עם הצדדים, אותם בני משפחה או הורים, והאם הם יחזרו להיות ביחסים תקינים, היא לא חלק מתפקידו של המגשר. את זה יצטרכו בני המשפחה לעשות לבדם. להחזיר מרצונם, ובכוחות עצמם, את היחסים המשפחתיים למצב תקין, כזה שאמור להיות בין בני משפחה, בין אם הם קשורים בקשר דם, ובין אם הם בני זוג שבחרו להתגרש ורוצים לספק לילדים במצב החדש, עוגן משפחתי.
אפשרות רביעית– טיפול או גישור זוגי/משפחתי. הליכים שכאלו נועדו לשני סוגי מצבים עיקריים. האחד, דומה להליך הגישור המשפטי, לסיים הליכי גירושין או הליכי פירוד (עסקיים או כספיים) בין בני משפחה, ביעילות, במהירות ובדרך של הסכמות. המצב השני, הוא לסייע לצדדים לחיות בשלום אחד עם השני, לגשר על הפערים, לפתור מחלוקות ולא לסיים אותן בגירושין או בפיצול.
הדרך שבה משתמשים המגשרים או המטפלים הזוגיים והמשפחתיים היא שיחות משותפות ונפרדות. הכלים שבהם הם משתמשים שונים, בהתאם למגוון השיטות הקיימות, פסיכולוגיה, CBT (טיפול קוגניטיבי- התנהגותי), NLP (טיפול בדרכי חשיבה), EFT (טיפול מבוסס רגש), בניית ושיפור התקשורת האישית, ועוד הרבה שיטות אחרות נוספות. כולן טובות ונמצאו יעילות ומסייעות להרבה בני זוג, משפחות וגם יחידים לפתור בעיות.
יחד עם זאת, לא פעם מדובר ב"תורות" חלקיות ומוגבלות. שמגיעות עד לגובה מסוים אבל לא כוללות את כל חלקי האדם. "תורות" שיכולות להגיע למקומות עליונים בנפש האדם, כמו רגשותיו או מחשבותיו, אבל מתעלמות בקלות יתרה מהעובדה שיש שתי נפשות באדם. שתי נפשות שמושכות אותנו לשני כיוונים שונים כמעט בכל דבר בחיים, ובמיוחד בתוך מערכות יחסים. ההתעלמות הזו בעלת השלכות אדירות ומשמעותה עצומה, כי היא לא לוקחת בחשבון את נפשו האלוקית של האדם. נשמתו הקדושה. נפש שכל מהותה הוא DNA פנימי ומולד. מהות פנימית, שאסור להתעלם מקיומה וכל מה שהיא מכילה בתוכה. נפש שהיא תמצית הטוב והטוהר שבאדם. זו שבתוכה נמצאות ומתוכה נובעות כל התשובות לשאלות, שאדם כל כך רוצה לדעת ולגלות, ומתייסר כשהן נסתרות מידיעתו – מה הנכון לבחור ולעשות, מה מוסרי וערכי ומה פסול ושגוי, מה ראוי לאימוץ ומה ראוי לדחייה, איפה ובמה האדם פועל נגד עצמו, ומה הוא צריך לגלות, ללמוד ולעשות כדי שהוא באמת יוכל להרגיש שלם עם עצמו.
כן, לצד שלושת האפשרויות הקיימות כדרכי פתרון למחלוקות וסכסוכים זוגיים ומשפחתיים, קיימת אפשרות רביעית- "הגישור היהודי". עליו כתבתי במאמר נפרד.