כולנו יודעים את הברור מאליו – ריבים הורסים את הקשר, פוגעים בשלום הבית ומייצרים אי שקט.
ההבנה הזו, מולידה מתוכה לא פעם דעה פנימית שלפיה, הימנעות מוויכוח היא המעשה הכי חכם וטוב כדי לשמור הקשר והשלום, וגם על השקט.
השאלה המתבקשת היא – האם זה באמת נכון? האם שקט מהסוג הזה באמת בונה שלום בית אמיתי או שזו בעצם אשליה, כי מתחת לעמדה הזו מסתתרת אמת שמסכנת את השלום שאנחנו כל כך מנסים לשמור עליו?
בשביל לענות על השאלה הזו, אנחנו צריכים לברר ולאתר את חלקי האמת בעמדה הזו ולדבוק בהם, וביחד עם זאת, לאתר ולברר את החלקים השגויים בה, שמובילים כמעט כל קשר שמתנהל בצורה כזו בדיוק לכיוון ההפוך, ולסור מהם.
לרוב, אנשים שמחזיקים בכזו עמדה ומנהלים את הקשרים שלהם בחיים בכזו צורה, הם אנשי שלום, אנשים שלא אוהבים מריבות. לפעמים, הם גם לא יודעים איך להתמודד עם כאלו מצבים, ולכן מעדיפים מראש לא להיכנס אליהם.
כל אדם שמבין, שהוא והצד השני ממש לא מסכימים, ששניהם רוצים דברים שונים או רואים וחושבים בצורה כל כך שונה, אוחז בדרך כלל בדעה שאין שום דרך לפתור את הבעיה. נוטה לחשוב, שהפתרון לכאלו מצבים מנוגדים, נמצא באחת משני הקצוות, או שאני מוותר לו או שהוא מוותר לי. על פניו, אם זה המצב, אז למה לריב, להתווכח ולהתפוצץ? זה לא יוביל לשום דבר. עדיף לוותר, להימנע. העיקר, שיהיה שקט ונעים.
אנשים שאוחזים בכזו דעה יודעים ומבינים, שאי הסכמות, בטח ובטח עם אנשים קרובים, וקל וחומר בנושאים מהותיים, הם מתכון בדוק לרגשות לא טובים, לשתיקות, ל"פיצוצים", לריחוק. הם בוחרים מראש לא להיכנס למצבים שגורמים להם להרגיש מאוד לא נעים. הרצון להימנע מזה הולך ומתחזק, ככל שמתווסף לזה גם פחד. פחד אמיתי מהתוצאה, מאיך שהצד השני יגיב, ממה שהוא יגיד, וממה שהוא יבחר לעשות. הפחד הזה יכול להיות מכל דבר- פחד שיתרחקו ממני, שיאהבו אותי פחות, שזה פשוט יהיה הקש ששובר את גב הגמל וזה מה שיוביל לפרידה או ניתוק, פחד לחטוף אמירות קשות ולהפגע, פחד מהשתיקה שבאה אחרי ריב, פחד ממתח שיהיה מעכשיו והלאה במערכת יחסים, פחד שיעדיפו בלעדי מאשר איתי, פחד מלאבד שליטה עצמית, פחד לעמוד על שלי ולשלם מחיר, פחד שהבית או מערכת היחסים פשוט יתפרקו, פחד שאנשים אחרים (לרוב הילדים) יסבלו מכאלו מצבים.
לפעמים זה לא פחד, אלא פשוט תחושת כיווץ, אי נעימות, לחץ ומחנק בכל פעם שנוצר וויכוח או ריב. ועבור האנשים שמחזיקים בכזו עמדה, התחושות האלו, הן "עונש" הרבה יותר כואב. הן מחיר הרבה יותר גדול, מאשר לוותר, להקריב, לרצות, לשתוק או לעשות את מה שצריך כדי שהשקט ישוב לכנו. עם המחיר הזה הם מרגישים הרבה יותר בנוח. יותר יודעים להתמודד עם כזו תוצאה, ואולי התרגלו לסגנון התנהלות כזה עוד בעבר.
לפעמים, זה לא פחד או אי נעימות. לפעמים, זה פשוט נובע מייאוש. הבנה שהצד השני, לא באמת מוכן להקשיב, לשמוע ולנסות להבין את מה שלהם יש להגיד. הם מבינים שזה פשוט חסר תכלית. שזה לא משנה מה הם יגידו או יעשו, הצד השני לא מוכן לזוז מהעמדה שלו. ובמצב כזה, הוויכוח או השיחה פשוט מתישה. כמו להיות בתוך גלגל שתמיד מסתובב לאותו כיוון, שוב ושוב אותן טענות, אותן האשמות, אותן דוגמאות, ושום דבר לא משתנה או זז. אז מה הטעם בוויכוח? עדיף לשתוק או לוותר ושוב, העיקר שיהיה שקט ונעים.
ואם אותם אנשים גם אוחזים בהסתכלות יהודית, הם עומדים מאחורי העמדה היהודית הבסיסית ששלום תמיד עדיף על מחלוקת. ואם אפשר לשמור על השלום, זה בהחלט עדיף על ריב או וויכוח שלא יובילו לשום מקום, וישיגו בדיוק את ההפך הגמור. בטח ובטח, אם זה מבוסס על מעלת הוויתור עבור השלום, שהופכת את האדם המוותר לאדם יותר גדול.
הבעיה עם העמדה הזו, שיש בתוכה לא מעט חלקים שגויים, שמובילים למצב שבו השלום שנוצר הוא מזוייף ושקרי, ואם נקרא לילד בשמו הוא בעצם שלום בית מדומה.
אדם שחי בצורה כזו, במיוחד בתוך מערכות יחסים קרובות, צריך להבין דבר מאוד בסיסי- המחלוקת לא באמת נפתרה, היא פשוט עברה לחדר אחר. ועכשיו במקום שהיא תהיה בין שני אנשים, שכן יכולים לשבת ולדבר, או לכל הפחות יכולים ללמוד איך לעשות את זה בצורה נכונה, המחלוקת פשוט עברה מחלקה. עכשיו היא חיה בתוך האדם. קונפליקט פנימי בתוך נפשו. בין מה שהוא חושב, מרגיש ורוצה לבין מה שהוא מעדיף שלא לחוות.
אדם כזה, ימצא את עצמו מוותר בלא מעט מקרים, שותק ומכיל דברים שהוא לא באמת מקבל. מכבה שריפות. עושה את מה שהצד השני צריך ורוצה רק בשביל שיהיה שקט. נותן את מה שהוא לא באמת רוצה לתת. מסכים לדברים שהוא לא באמת מסכים להם. משתף פעולה עם פעולות ובחירות שהוא לא מאמין בהם. סופג את כל מה שלא נעים לו איתו.
מעבר לזה, אדם כזה מייצר לצד השני אשליה, שאין לו שום התנגדות או בעיה. הוא יתחיל להיות יותר ויותר שקט, יותר מהנהן, נאלץ להקריב, פחות מביע עמדות, פחות משקף לצד השני את מה שהוא באמת צריך לראות במראה. הוא יעוות יותר ויותר את עצמו, יתעלם מהדעות האישיות שלו, יבלע רגשות, ובמקרים מתקדמים, אפילו לא יהיה מחובר למה שהוא מרגיש, כי מה הטעם להרגיש כל כך הרבה רגשות לא טובים שאי אפשר לפתור אותם, או לכל הפחות לשים אותם על השולחן עם הצד השני.
אדם שמתנהל בצורה כזו גם לא מאפשר ליחסים להתרחב במידה המינימאלית ביותר, שבה גם לו יהיה מקום. הוא בכלל לא נוכח בתוך הקשר, מייצר מצב אבסורדי ומעוות, שבו הצד השני נמצא במערכת יחסים רק עם עצמו, כי אין מולו אדם שמהווה עבורו מראה שמאמתת אותו עם מי שבאמת הוא. משאיר את הצד השני באותה מדרגה רוחנית, מבלי שיהיה לו אפשרות לראות את התיקונים שהוא נדרש לעשות בתוכו. ובזמן הזה, יש יותר שתיקה, עוד הקרבה, עוד ריצוי, יותר כעסים פנימיים, יותר עלבונות שלא מדוברים, יותר אי הסכמות שלא מתבררות, פחות שיתוף, יותר ניהול מערכת יחסים של שותפות "עסקית" במקום חיבור לבבות. כל מה שההפך הגמור מאותו שקט, שאותו אדם חיפש ורצה מההתחלה. וככל שההתנהלות הזו ממשיכה ונהפכת להלך רוח של היחסים, הצד אוהב השלום, מתחיל לסלוד מהצד השני, וזה קורה בצורה כל כך איטית והדרגתית, שזה יכול לקחת שנים עד שפתאום בן אדם קולט שהוא פשוט כבר לא יכול לסבול את הצד השני.
דרך חיים כזו היא לא דרך חיים של שלום. היא דרך חיים שמתחזה לשלום, והורסת אותו מיסודו.
הפתרון האמיתי יושב בחיבור – חיבור נכון בין האמת לבין השלום.
כל מערכת יחסים בנויה על נוכחות. נוכחות פנימית אמיתית. לכל אדם יש רצונות, חוסרים שהוא רוצה למלא, דעות, מחשבות, תפיסות עולם על נושאים מהותיים, "אני מאמין", הרגלים, תכונות, עבר, היסטוריה, חינוך שהוא קיבל, לימוד שהוא למד, ניסיונות שהוא עבר, "שריטות" שהוא צבר, מסקנות חיים, זיכרונות, חוויות שהוא עבר שיש מצב שמנהלות אותו ואת הדרך שבה הוא חושב עד היום, תיקונים שהוא צריך לעשות, מידות שהוא צריך לשנות, יכולות שיש לו ואין לצד השני, העדפות, דברים שהוא טוב בהם, הסתכלות וראייה שאופיינית רק לו, סט כלים פנימי – גשמי ורוחני- שהבורא נתן לו, דברים שמשמחים אותו, ודברים שמייאשים, מכבים או מעציבים אותו, ועוד רשימה ארוכה של דברים שהופכים כל אדם, בעולמו המיוחד של הבורא, לייחודי, אחד ויחיד במינו. תמהיל אישיות שאין כמותו, גם אם יש הרבה שדומים לו.
כל מה שיש לצד אחד- יש גם לצד השני. רק בצורה שונה. וחוץ ממערכות יחסים מיוחדות, כמו הורים וילדים, שבה יש חשיבות מיוחדת לכבודם, ברוב מערכות היחסים אנחנו עומדים מול אדם ששווה לנו בחשיבות, וגם במשמעות שלו.
מערכת יחסים, שבה אחד מהצדדים לא נוכח בקשר, משתיק ומעלים את כל הפנימיות שלו, את כל מה שהופך אותו למה שהוא, רק בגלל שזה מייצר חיכוך או אי הסכמה, מביא בידיים שלו לסוג של מוות בקשר. כי בהתנהלות כזו – אין באמת קשר. הוא לא באמת נמצא בתוך המערכת, הוא לא בא לידי ביטוי וגילוי. לא משפיע את מי שהוא ואת כל המטען הפנימי והמיוחד שהוא נושא בתוכו. לא מאפשר לצד השני, וגם לא לעצמו, להתמודד, עם כל מה שמצריך ואפילו דורש ממנו להחכים, להשתנות, להיות אדם יותר מזוכך בתוכו. וויתור מסוג כזה הוא לא באמת חסד.
וכן, לא פעם הדרך לקשר ולחיבור אמיתי מייצרת התמודדות לא פשוטה. התמודדות עם החיכוך שנוצר מתוך שוני וניגוד. התמודדות שבתוכה אדם יצטרך להתמודד עם תוכחה, מבלי לקפוץ להגן על עצמו, וגם מבלי להגן על עצמו בצורת מתקפה, כזו שבה הוא מוכיח את הצד השני ומראה לו כמה שהוא בעצמו לא כזה צדיק. אלא, התמודדות שבה האדם מוכן לבדוק בבדק בית פנימי- עצמי מה החיכוך או הריב שיש לו עם הצד השני מגלה לו על עצמו. האם מה שאמרו לו או עליו הוא באמת נכון. האם יש מידות שליליות שעדין שולטות או מנהלות את התגובות שלו. איפה ובמה הוא מבין שההתנהלות שלו היא לא נכון, ושהאחריות לתקן אותה מוטלת עליו.
התמודדות כזו דורשת כח גבורה, להיות מוכן להתגבר על כל פחד או קושי, ולהיות מסוגל להסתכל ישירות על עצמך דרך המראה שבה אתה נראה. לקחת בחשבון שבתוך מערכות יחסים קרובות, המראה הזו לפעמים כל כך בהירה שהיא מאמתת אותך עם עצמך וגורמת לך לעשות חשבון נפש אמיתי, שבמהלכו אתה תתבקש להודות על האמת פשוט כמו שהיא.
בלי התמודדות שכזו לא מגיעים לתוצאה הרצויה של שלום בית אמיתי. לכל היותר לשלום בית מדומה ושקרי, כזה שנחזה לכל מתבונן מבחוץ שהכל בסדר במערכת היחסים, בזמן שבפועל בין שני הצדדים אין שום חיבור. אולי אין ריב או וויכוח, ואולי יש שקט ושיתוף פעולה במה שצריך, אבל חיבור אמיתי אין. וכשאין חיבור אין חברות, אין תחושת בטחון ושייכות, אין אמון בסיסי שאנחנו באמת אחד עבור השני. הסיכוי ששלום כזה יחזיק מעמד לאורך שנים, כמו כל דבר בחיים שמבוסס על שקר או זיוף, פשוט שואף לאפס.
שלום בית אמיתי מבוסס על חיבור. חיבור שנובע מתוך מקום של חשיבות וכבוד לכל מה שכל אחד מהצדדים חושב, מרגיש, רוצה, מבקר או שם עליו דגש. חיבור שמאפשר לכל אחד מהצדדים להשמע, כי יש הנחת יסוד שמבוססת על מידת ענווה, שהאמת והחכמה לא ניתנו בבעלות מלאה לאף אחד. אמת מארץ תצמח – מתוכך ומתוך מי שמולך. חיבור נכון מתחיל בהסכמה פנימית שההסתכלות הנכונה לא מבוססת רק על מה שאני רואה ומבין, ולמעשה, בלי הצד השני אני לא חשוף לכל פרטי התמונה, וכפועל יוצא לא יכול למצוא את הפתרון שבאמת הכי מתאים, פתרון שבו שני הצדדים יכולים לחיות בשלום עם התוצאה, לא מתוך הקרבה, ריצוי, חוסר אונים או ייאוש.
קשר של חיבור אמיתי הוא כזה שבו כל אחד מהצדדים, משתמש בכל מה שהוא בורך בו וכל שהבורא הטביע בו והעביר אותו, כדי להיות מסוגל להתחבר בצורה נכונה, מבלי לשתוק או להשתיק את מי שמולו, מבלי להתעלם או להפקיר את הפנימיות והייחודיות של עצמו ושל מי שמולו. שלום כזה הוא פרי ותוצאה טבעית של התנהלות שמבוססת על הבנה פשוטה: שוני ברצונות או בדעות, הוא לא סיבה לפירוד. אלא, שכך עשה הבורא, שחיבור יכול להיווצר רק מתוך שני חלקים שונים. גם השמיים הם חיבור של אש ומים.
דרך המלך לחיבור מתחילה, כשאני מוכן לחפש, לראות ולשמוע את האמת, ההיגיון והחכמה שנמצאת בעמדה של הצד השני. כששני חלקי האמת מתחברים, נוצרת אמת שלמה. אמת כזו שמהווה פתרון הרבה יותר מקיף וחכם לסיבת המחלוקת שהייתה מההתחלה. אמת כזו, שהיא לא חד צדדית, היא האמת שמובילה אל השלום. כנראה שלזה התכוון רבי נחמן מברסלב שלימד ואמר: "השלום בא על ידי אמת" (ספר המידות). האמת שלך. והאמת של הצד השני.