רובנו נוטים לבלבל בין אחריות לבין אשמה.
נניח שאתם נוסעים בכביש. בנתיב האמצעי. פתאום, משום מקום, הרכב מתחיל להשמיע רעשים או להוציא עשן. אתם מתחילים להוריד מהירות, שמים איתות כפול, שמים לב שהנהגים האחרים קולטים את המצב ומגיבים בהתאמה, ועוצרים את הרכב.
אתם לא כל כך מבינים מה בדיוק קרה, יכול להיות שבדיוק לפני שבוע העברתם את הרכב טסט ואמרו לכם שהכל בסדר. אבל, בתוצאה הסופית, הרכב נתקע.
אתם אשמים? ברור שלא. לא אתם גרמתם למצב. לא אתם עשיתם שזה מה שיקרה.
אתם אחראים? כן.
אתם אלו שאחראים לפעול נכון במצב הזה. להזיז את הרכב לשוליים כדי שלא תפריעו לאחרים או תיצרו מצב שבו יכולים לקרות נזקים, ללבוש אפוד, לשים משולש שמתריע לאנשים אחרים שיש רכב תקוע באמצע הכביש, להתקשר לחברת גרירה, לקחת את הרכב למוסך ולשלם על תיקון התקלה. במילים פשוטות: אתם אחראים לפתור את הבעיה.
אותו דבר זה בחיים עצמם. אנחנו מבלבלים בין אחריות לאשמה. במיוחד ביחסים שיש לנו עם אנשים אחרים.
אשמה עצמית או האשמת האחר היא פשוט חסרת תועלת ולעולם לא תפתור לכם את הבעיה. אלא רק תרחיק אתכם מהפתרון ומהשלווה.
יותר מהכל, אשמה עצמית או האשמת האחר, היא טריקית. היא גורמת לנו להרגיש שהבנו את הבעיה, ואם הבנו את הבעיה אז הבנו את הפתרון. המציאות מוכיחה שזה פשוט לא נכון.
כשאנחנו מאשימים את עצמנו במשהו שקרה, אנחנו בלא מעט מקרים פשוט לא צודקים. כי אלו לא אנחנו שגרמנו לדברים לקרות כמו שהם קרו. אנחנו לא אלו שגרמנו למישהו אחר להתנהג או לדבר אלינו בדרך מסוימת. אנחנו לא אלו שגרמנו לו להבין את מה שלא התכוונו מלכתחילה. אנחנו לא אלו שבגללנו הוא עשה את מה שהוא עשה. מי שזה יהיה שעשה או לא עשה- זה שלו ולא שלנו. אנחנו לא גרמנו לזה בשום צורה. האדם שממול נושא באחריות לבחירות של עצמו. בין אם התנהגנו אליו טוב או רע, התגובה שלו להתנהגות שלנו הייתה מאז ומתמיד בידיים שלו, נתונה לשליטתו ובחירתו. במצב כזה, האשמה עצמית היא לא רק חסרת תועלת אלא היא גם לא נכונה, ואפילו במידה מסוימת נוגעת בגאווה, כאילו אנחנו שולטים על מישהו אחר ומושלים על איך שהוא מגיב, מה שהוא אומר או עושה.
גם במצב שבו אנחנו מאשימים את עצמנו בצדק, כי אנחנו אלו שעשינו או אמרנו, האשמה עצמית היא מוליכת שולל ונגועה בגאווה. כי מי אתה שלא תטעה? שלא תעשה טעות, בחוסר שימת לב או אפילו ברשלנות? מי אתה שיישוב הדעת שלו תמיד יהיה מושלם וחסר פגמים? מי אתה שמתיימר להיות מתוקן בכל המצבים? להבין מראש, בכל זמן ומקרה, מה הכי נכון להגיד או לעשות? מי אתה שבאמת מאמין שהוא מלאך השם ולא אדם פשוט, עם רגשות, שיכול, בלא מעט פעמים, לא להבין או לשלוט על עצמו, לפגוע ולטעות?
במצב כזה, שבו אנחנו אלו שבאמת אשמים, אנחנו מאוד מרוכזים בטעות שעשינו. מרגישים קטנים, מכוערים פנימית, ראויים לדחייה, לריחוק, נטישה, לא ראויים לסליחה, קבלה או אהבה. הרגשת אשמה עצמית שכזו, שמציפה כל חלקה טובה, וגורמת לך להרגיש אשם ונורא, מביאה למצב, שבמציאות עצמה אתה לא נושא באחריות שלך לתקן את המצב. בין אם זה לבקש סליחה, לשנות התנהגות, להיות זה שמפייס או כל תיקון אחר שאתה נדרש לעשות, בשביל שהמצב באמת באמת יהיה יותר טוב.
גם אם למרות תחושת האשמה, אתה כן נושא באחריות שלך ועושה איזושהי פעולה, זו פעולה שכל כולה צבועה בתחושת אשמה שמקורה בגאווה. שלך אסור היה ליפול, להחליק או לטעות, ואם זה קרה זה אומר עליך משהו נורא. כשמנסים לשאת באחריות מתוך תחושה פנימית כזו, זה מוביל לא פעם להתנהגויות לא נכונות. ריצוי, התבטלות שלילית, חנפנות, רדיפה, קטנות, נתינה חסרת גבולות. התנהגויות שמלוות תמיד בהרגשות שליליות: פחד, דאגה, עצבות, תלות רגשית במה ואיך שהאחר יגיב, חוסר אונים, חוסר וודאות, התערערות פנימית, קונפליקט פנימי, חשש מדחייה.
לפעמים, ובלא מעט מקרים, דווקא בגלל שאנחנו מרגישים כל כך אשמים, אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים כדי שלא נצטרך להרגיש את זה עוד שניה, שלא נדרש להכיר בזה, או חס וחלילה שהצד השני יבחין בזה. גם תחושת אשמה בצורה כזו מייצרת התנהגויות לא נכונות: אנחנו תוקפים את הצד השני, מאשימים בחזרה, מעליבים, מקטינים, מנסים להוריד את האחר לגובה שבו אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים, להשוות בין הקלקול שלנו לקלקול שלו, להראות שכמו שאני לא מושלם גם לא הצד השני, והכל בניסיון להגנה עצמית. גם התנהגות שכזו מלווה תמיד בהרגשות שליליות ושגויות: התנשאות, שתלטנות, גאווה, כעסים, חוסר בטחון, מרירות, בוז, זלזול, חוסר כבוד, ציניות, קטנות, חולשה. הכל בניסיון לדמות לעצמנו ולמי שמולנו, שלמרות הטעות או המעשה שעשינו אנחנו חזקים באותה מידה. תדמית חיצונית וגאווה במלוא מובן המילה.
גם כשאנחנו לא מרגישים אשמים, אלא מאשימים מישהו אחר, ההאשמה היא חסרת תועלת וטריקית.
אם האדם השני באמת אשם, כי הוא זה שגרם ועשה, ההאשמה שלנו אותו לא פותרת את הבעיה. יותר מזה, דווקא היא זו שבלא במעט מקרים הופכת אותנו לתלויים.
רובנו, אוחזים בדעה, שאם הצד השני אשם והוא שזה שנושא באחריות ונדרש לתקן, אלו אנחנו שצריכים להסביר לו את זה. כאילו האדם הזה הוא חסר שכל ולב. אם זה המצב, אז מה אתם עושים איתו? אבל אם זה לא המצב, ואכן יש לו שכל ולב, הרי שהוא צריך להכיר בליבו, מתוך מידת אמת, במה הוא חטא ומה האחריות שמוטלת עכשיו על כתפיו.
נשיאת אחריות שכזו צריכה לבוא מתוך האדם עצמו. מרצונו שלו, לדבוק במידת האמת, להיות אדם ערכי וטוב, לפעול בהתאם לערכים מוסרים וישרים, בינו לבין עצמו ובינו לבין האחרים.
כל ניסיון שלנו לגרום לאחר לראות את עצמו, לקחת את האחריות שאנחנו חושבים או מבינים שהוא נושא בה, מטילה עלינו אחריות להביא אותו לשינוי עצמי. וזה, חתיכת תפקיד. אדם היכול להאיר לאחר את שהוא דרוש לשנות – תבוא עליו הברכה. ובלבד, שהוא עושה זאת מתוך אהבה. לא מתוך תלות אישית, צורך רגשי שהאחר ישתנה, יבין את טעותו וישא באחריות, בשביל שהוא בעצמו ירגיש יותר טוב.
אדם שלא מאיר לאחר מתוך אהבה, אלא מתוך תלות רגשית, עובד בלגרום לאחר להבין אותו ולהשתנות למענו. ברוב המקרים, זה לא מצליח. אדם משתנה במה שהוא רוצה ובזמן שהוא רוצה, רק אחרי שהלב שלו הוא זה שהבין. גם אם תצליחו להשפיע על האחר להשתנות בדרך שכזו, סביר להניח שהשינוי לא יאריך ימים, ומי שמולכם ינסה להחזיק מעמד להמשיך לעשות משהו שהוא לא באמת רוצה או מבין, כדי שאתם אלו שתהיו מרוצים. תהיו בטוחים, שאתם תרגישו את זה, אתם תדעו שהצד השני לא השתנה, לא מבין ולא באמת רוצה, גם אם תתעלמו או תשתיקו את זה. וגם זה לא יחזיק מעמד, יגיע השלב שבו הצד השני, שלא בחר זאת מרצונו מלכתחילה, לא יחזיק יותר מעמד – מה שנקרא יחזור לסורו, והגלגל יתחיל (או יותר נכון ימשיך) להסתובב מחדש.
במצב שבו אתם מאשימים מישהו אחר ועומדים על זה שהוא ייקח אחריות – מה שאתם בעצם אומרים, זה שיש לכם בעיה, אתם מרגישים לא טוב ממה שהוא אמר או עשה. לכן, בהתאמה, אתם מצפים ממנו שיפתור את זה בשבילכם. המשמעות האמיתית של כזו בקשה: היא שאתם מבקשים כזו עזרה, כי אתם לא יודעים לפתור לעצמכם את הבעיה. אם זה המצב ואתם באמת לא יודעים, אז הגיע הזמן ללמוד.
כל בעיה שיש לכם, במיוחד אם היא שייכת לסוג הבעיות שמרגישים בתוך הלב, אתם אלו שאחראים לפתור אותה, גם אם מישהו אחר גרם לה. אם אתם מגלגלים את האחריות לידיים של מישהו אחר, אתם מפקירים את מה שאתם מרגישים, את הלב שלכם.
במקום לבנות בניין פנימי חזק, שבנוי על בטחון עצמי, ערך עצמי, שכל ישר ולב מאוזן, אתם מטילים את האחריות על מי שמולכם. שהוא זה שישקיט לכם את הרעש שיש לכם בלב. למה? כי הוא זה שעשה ונושא באשמה. זו לא תשובה שתעשה לכם טוב בלב לאורך זמן. ההפך, היא רק תהפוך אתכם לחלשים, כאלו שתלויים במה שאנשים אחרים מוכנים לעשות למענכם, בכמה שהם אוהבים אתכם.
במקום לעשות או ללמוד איך ליצור לעצמכם שקט נפשי, גבולות פנימיים והרגשה טובה, גם אם מי שמולכם עשה לכם דבר ממש נורא, במקום ללמוד איך לאהוב את עצמכם, לטפל בעצמכם, ובכל מה שמתחולל בתוככם, אתם ממתינים ומשוועים לחסדי אחרים או פתרונות חיצוניים. מבלי לדעת, שזה בדיוק מה שיוביל אתכם שוב ושוב לאותו שיעור, עד שתלמדו, ותרצו, מתוך תחושת כוח פנימי ועוצמה, לקחת אחריות.
כשאתם מאשימים מישהו אחר, גם אם אתם מאוד צודקים, אתם מפספסים את ההזדמנות ללמוד את אחד השיעורים החשובים בחיים – איך למצוא עבור עצמכם פתרונות, איך לבנות תגובה נכונה, איך ליצור דווקא מתוך לב שבור – לב שלם.