פעם שמעתי סיפור יפה, משל, והוא הולך ככה:
בחור צעיר קיבל טלפון מאמא שלו בצוהרי היום. בוא הביתה היא ביקשה, יש משהו שאתה צריך לדעת. הוא ביקש שהיא תספר לו מיד מה קרה, הוא הסביר ואמר, שגם אם הוא מאוד יתאמץ, הוא יוכל להגיע הביתה רק עוד שעתיים שלוש, והוא לא רוצה להיות בלחץ ולהריץ סרטים בתוך הראש. אמא שלו הבהירה לו שכולם בריאים וחיים, אבל עמדה על שלה וסירבה לספר לו מה פשר הבקשה. היא הבהירה לו שהיא תמתין לו בבית בסבלנות, עד שיסיים את מה שהוא עושה וישוב.
אחרי שעתיים שלוש הוא הצליח להגיע הביתה. אמא שלו ישבה בסלון. והתחילה לספר: אתה יודע איפה אבא שלך עובד. היום גילו שאבא שלך לקח כספים מהחברה. בכל פעם הוא היה לוקח עוד קצת. מצא את הדרכים שלו לעשות גניבות קטנות, מתוך אמונה שהוא יחזיר הכל, הרבה לפני שהכל יתגלה. אבל, זה לא קרה, ואבא שלך היום נתפס ונלקח למעצר. אבא שלך דיבר איתי כבר. הוא הודה בפני והתוודה. הסביר למה הוא עשה את מה שהוא עשה, התנצל וביקש סליחה. אבא שלך ישאר במעצר, יחקרו אותו בכל דבר ודבר. משם זה ימשיך למשפט, שם הוא גם ייחקר וייאלץ לענות על שאלות, שהתשובות עליהם לא הולכות להיות נעימות. בסוף המשפט, רוב הסיכויים שהוא ילך לכלא.
עכשיו אתה מבין, למה התעקשתי שנדבר פנים אל פנים? אני רוצה שתדע, שעם כל הבושה ואי הנעימות, העולם לא חרב. אני פה וגם האחים שלך. אנחנו נלמד ביחד איך להתמודד עם המצב ועם כל מה שהוא יביא איתו לחיים שלנו. אנחנו ביחד בזה, אף אחד לא לבד, לא אתה, האחים שלך, אני או אבא שלך.
הוא הסתכל עליה המום. חסר מילים. לא מבין איך נחת עליו דבר כזה באמצע החיים. למה אבא שלו עשה כזה דבר. זה הרי לא הוא. הוא האדם הכי ישר בעולם. מה קרה שגרם לו לגנוב?
יום רדף יום. התמודדות רדפה התמודדות.
באחת הפעמים, מתוך ניסיון לנהל שגרת חיים נורמאלית ורגילה, הוא ירד למגרש לשחק כדורגל עם החברים. עם אותה החבורה שאיתה הוא משחק עוד מאז שהם היו ילדים קטנים. אחרי רבע שעה של משחק, התחיל ריב בינו לבין אחד החברים. שום דבר חריג להלך הרוח של התחרות הקבועה ביניהם במשחקים השכונתיים. מילים הוחלפו באוויר, חרגו הרבה מעבר למשחק ולכללים. הוויכוח המשיך והמשיך, כששניהם מתעלמים מכל שאר החברים שמנסים להרגיע את העניינים. הרוחות התלהטו, העלבונות עלו רמה, נכנסו הרבה יותר עמוק מתחת לחגורה, עד הרגע שחבר שלו אמר לו מול כולם: "אתה בדיוק כמו אבא שלך, גנב."
שתיקה. אף אחד לא הוציא מילה.
אותו בחור צעיר הרגיש שהדם פשוט נוזל לו מהפנים. שהלב שלו מתפוצץ מבושה וכעס בו זמנית. הוא התפוצץ: "אתה לא תקרא לאבא שלי גנב. למה אתה יותר טוב? מי אתה בכלל?"
כבר בשלב הזה עולה השאלה: רגע, מה הבעיה? הרי, עם כל אי הנעימות שבדבר, אבא שלו באמת גנב. למה הוא כל כך כועס כשכל מה שאמרו לו זו פשוט האמת?
התשובה היא מאוד פשוטה – אהבה. במקרה הזה, אהבת הבן את האב.
האמת שעולה מהסיפור הזה, היא פשוטה, כשאנחנו באמת אוהבים אדם אחר אנחנו לא צריכים שאף אחד ילמד אותנו איך לדבר או להתנהג.
אנחנו יודעים להגן על הצד השני. יודעים לכבד אותו גם בזמנים שהוא לא בדיוק ראוי לכבוד. אנחנו מבינים אותו. ואם אנחנו לא מבינים, אנחנו מאד רוצים לנסות להבין. אנחנו סולחים ומוחלים, גם אם לא ביקשו מאיתנו סליחה. אנחנו עוזרים לו בכל בעיה, גם אם הוא בכלל לא ביקש עזרה. אנחנו יודעים מה עושה לו שמח וטוב, מה ממלא את ליבו, ונותנים לו את זה, בלי חשבונות. אנחנו לא מוכנים לשמוע עליו לשון הרע, גם אם זו אמת מרה. אנחנו יודעים להסביר אותו ואת הכוונות שלו, כמה הן טובות ונקיות, לגרום למי שנפגע ממנו לסלוח, אפילו אם הוא עשה משהו שממש לא מתקבל על הדעת. אנחנו ערים למה שהוא צריך, גם אם הוא לא הוציא מילה. אנחנו מרגישים את מה שעובר לו בלב ומגיבים בהתאם. אנחנו כואבים כשכואב לו ושמחים כשטוב לו. מרחמים. מזדהים. עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שהוא לא ירגיש צער, כאב או בושה.
אנחנו לא מקטינים, מזלזלים, משפילים או מבזים אותו. אנחנו חשים יראה להפסיד אותו. אנחנו יודעים לכבד את מה שחשוב לו, גם אם זה ממש לא חשוב עבורנו. אנחנו יודעים להקשיב, כי אנחנו באמת מתעניינים במה שעובר עליו. אנחנו יודעים להגיד לו את האמת בצורה מכבדת ובונה, בדרך של אהבה ולא של ביקורת מכבה. אנחנו יודעים מתי לוותר, ולא להוכיח אותו עד הסוף, כי אנחנו מזהים מתי הוא לא בשל לקבל את האמת בשלמותה. אנחנו זוכרים שהוא נשמה טובה וטהורה, וכל פעם שהוא מתנהג בצורה הפוכה, אנחנו יודעים לגרום לו להיזכר בזה גם, לעשות את ההתאמות בין איך שהוא מתנהג לבין מי שהוא באמת.
השורה התחתונה היא בדיוק כמו הראשונה: כשאנחנו אוהבים מישהו אחר אף אחד לא צריך ללמד אותנו איך להתנהג. אנחנו יודעים בכל דיבור ומעשה מה נכון ומה לא. מה מתאים להרגשת אהבה שאנחנו חשים ומה הוא בדיוק ההפך הגמור. אנחנו פשוט יודעים לתת.
ועדין, לא מעט אנשים, גברים ונשים, נותנים את כל מה שהם יכולים במערכות יחסים, ובמציאות עצמה, לא רק שהם לא מקבלים את היחס ההולם, אלא בדיוק ההפך, מרגישים שהם בכלל לא נספרים, לא נראים, לא מוערכים, מרוקנים, פגועים, עזובים.
מכירים?
מציאות חיים שכזו, שבה אנחנו נותנים ואוהבים אבל לא באמת אהובים ומוערכים, מצריכה אותנו ללמוד דבר חשוב ויקר על אהבה.
הלימוד הזה מתחיל בשאלה הפשוטה, מה זו בדיוק אהבה? מה התוכן הפנימי שלה? איך היא נראית ומתגלה?
אחת התשובות היפות מצויה בספר "מכתב לאליהו" של הרב דסלר זצ"ל, ואלו הם דבריו:
"… לכל אדם יש ניצוץ כח הנתינה. וזה, כי לא ניתנה רשות לכח הנטילה לבטל גם את הניצוץ הזה; שאלמא כן היה העולם חרב: לא היו נושאים נשים ולא היו מגדלים בנים. על כן גזר השם יתברך, כי ניצוץ זה לא יפרד מבני האדם לעולמים. אולם יען כי מעט מאוד הוא ענין הנתינה אשר בהם, על כן יבחרו באשר ימצאו חן בעיניהם; להם יתנו ויטיבו, ואותם יאהבו, את אלה יחשבו כאלו שלהם המה: משפחתם, קרוביהם, רעיהם וחבריהם; אך את שאר בני האדם לנכרים וזרים יחשובו; יתנהגו עמם במדת הנטילה, יתחרו בהם ויחטפו מהם ככל אשר יוכל.
אך יתבונן נא האדם, כי ל א ש ר י ת ן, י א ה ב; וגם לו יהיה חלק בו, וידבק אליו, כאמור, ואז יבחין ויבחין, כי זה אשר זר נחשב לו, הוא רק מאשר טרם נתן לו, ועוד לא הטיב עמו. אם יתחיל נא להטיב את כל אשר ימצא, כי אז ירגיש אשר כולם המה קרוביו, כולם אהוביו, כי בכולם יש לו חלק, ובכולם התפשטה עצמותו.
לאדם אשר יזכה להגיע אל המדרגה המעולה הזאת, מובנת היא כפשוטה מצות התורה: "ואהבת לרעך כ מ ו ך" – כמוך, בלי שום הפרש… כמוך ממש … כי בנפשך תמצא, אשר אתה והוא – אחד הנכם, ותרגיש הרגשה ברורה, כי הוא לך כמוך."
כאן המקום להוסיף, את אמרתו הידועה של רבי חיים ויטאל זצ"ל, אותה אמר בשם רבו האר"י הקדוש כי: "שיאה של (מצוות) ואהבת לרעך כמוך היא בין איש לאשתו".
החיבור של שתי מקורות המידע האלו, מוביל אותנו, מבחינה יהודית, מוסרית וערכית, להבנה פשוטה, שהאדם יכול לאהוב באמת רק כשהוא נותן מתוכו ומעצמו. פעולת חסד בלתי פוסקת. בראש ובראשונה, לבעל או לאישה, לילדים, להורים, לאחים, לחברים ומשם לשאר המעגלים.
השאלה המתבקשת היא: מה זה בדיוק אומר בחיים עצמם? לקבל את כל מה שהשני עושה? להסכים לכל שטות שיוצאת לו מהפה? להכיל את כל העוולות שהוא עושה? להסכים גם אם זה מתנגש לנו עם הערכים או האמת? להבליג על מה שאנחנו לא רוצים? להכריח את הלב להמשיך לתת כשהוא פגוע וכואב? לא לרצות כלום חזרה? רק לתת ולתת? לא משנה מה אנחנו נקבל? רק חסד וחסד בלי שום גבול ודין? איך מאזנים בין שתי הקצוות? איך בתוך מערכות יחסים, במיוחד בתוך מערכת נישואין, מחברים נכון בין חסד לדין?
התשובה לשאלה הזו – מתחילה בהבנה- מה זו בדיוק נתינה נכונה?
נתינה נכונה היא כזו שיש לה תוצאה ברורה: יצירת הטבה ותועלת חיובית למקבל הנתינה. פעולת נתינה שלא הביאה בסופו של דבר לתועלת והטבה, זו נתינה שהיא בשורשה לא מאוזנת או לא נכונה.
המקרה הבא הוא דוגמה טובה:
ילד שמבקש מאמא שלו שוקולד בשעה שבע בערב. אמא שלו מתרצה ונותנת לו את שהוא ביקש ורצה. על פניו, פעולת נתינה. הילד לקח את השוקולד, אכל ונהנה. לא עוברות מספר דקות, והסוכר והשוקולד מתחילים לעשות את שלהם. הילד נהפך לאנרגטי, פעיל, ערני. כל מה שהוא ההפך הגמור מללכת לישון. עוברות עוד כמה שעות עד שהילד מסוגל להרדם ולחדש כוחות ליום המחרת. כל מה שהאמא תכננה לאותו ערב, מן הסתם, כבר לא יצא לפועל. היא עכשיו עסוקה בלטפל בילד, שמזמן כבר היה אמור להיות ישן. השעות שעברו גזלו ופגעו בשעות השינה שאליהם הוא התרגל וגם צריך. המשך התוצאה, היה בבוקר שלמחרת. המאמצים שהיה צריך בשביל לגרד אותו מהמיטה, לפתוח את היום וללכת לגן. בלית ברירה, האמא נאלצה להשקיע יותר מאמצים וזמן. מבינה כבר, שהבוקר הזה יתנהל קצת אחרת. הילד יגיע באיחור לגן, והיא תגיע באיחור לעבודה. והכל.. הכל באווירת לחץ.
יום למחרת הסיטואציה חוזרת על עצמה. שבע בערב, והילד מבקש את חטיף השוקולד. האמא, שיודעת בדיוק מה המשמעות של אותו חטיף בשעת ערב כזו, מסרבת. הילד לא מוותר, צועק וגם מוריד דמעות. והאמא בשלה, התשובה לא משתנה. לא. היא מציעה לו תחליפים מתוקים אחרים, יותר בריאים, יותר מתאימים. כאלו שיספקו את הצורך של הילד למתוק, אבל לא יגבו ממנו וגם ממנה מחיר יקר. בסופו של דבר, הילד מבין. הפעם אין שוקולד. יש לו בחירה אחרת לעשות, לקבל פרי מתוק או ללכת בלי כלום לישון. הוא בוחר בפרי, אוכל, נהנה, וכשמגיעה שנת השינה הוא הולך לישון בדרך טבעית ונכונה.
מה ההבדל בין שני המקרים?
בערב הראשון, על פניו האמא פעלה בפעולת נתינה. נתנה לילד שלה מה שהוא רוצה, מה שהוא מרגיש שיעשה לו טוב. התוצאה לימדה על הפעולה. תוצאה חסרה תועלת ולא מיטיבה. רק נזק. גם לו וגם לה.
בערב השני. על פניו, האמא לא פעלה בנתינה. סירבה לתת לילד את מה שהוא רצה. היא הבינה שאהבת אמת, יצירת תועלת והטבה, במקרה הזה, הם אלו שדורשים ממנה לדעת מה לא לתת. וזו הנתינה הנכונה בשלמותה. נתינה כזו שאדם יודע מה הוא נותן, ובאותה נשימה, גם מה הוא לא נותן, והכל למען מטרה עליונה: יצירת תועלת ונתינת הטבה.
נתינה שכזו היא הרבה יותר מאתגרת וקשה, כי היא דורשת מהאדם, לא לתת, בשם הנתינה והאהבה, את מה שהוא יודע שלא יצור טובה. זה עוד יותר קשה, כשמי שמולו, לא מבין את המניע לבחירתו, מאשים אותו שהוא לא נותן, שהוא מצר ומקשה, שהוא בעצם מתנהג כמו אויב או שונא.
וזה בדיוק העניין. פגשתי לא מעט גברים ונשים, שהאמינו בלב שלם, שכשאוהבים כל מה שצריך זה לתת. הם הגיעו אלי, כי הם לא הבינו איך אחרי כל מה שהם נתנו זה מה שהם חווים במציאות. חוסר הערכה, הוקרת תודה, הרגשה שלוקחים אותם כמובן מאליו, שהם, וכל מה שהם רוצים וצריכים, פשוט בלתי נראה על ידי הצד השני.
פגשתי לא מעט אנשים, מסוג אחר, שלא הבינו את הבורא. הרגישו שהוא לא מתנהג אליהם כמו אבא אוהב. שהם מבקשים, מתחננים, רוצים וצריכים, ועדין הוא לא נענה. לא נותן להם את רצונם.
הם נאלצו לעבור את השיעור, שגם אני עברתי איתו על בשרי במערכות יחסים כולל זו שהייתה לי עם הבורא, שנתינת אמת מלב אוהב, היא לא כזו שמאפשרת הכל. מקבלת הכל. נותנת הכל. נתינה חסרת סדר, מבנה, ערכים וגבולות. אלא, היא נתינה נכונה. נתינה שהתוצאה שלה צריכה להיות יצירת תועלת והטבה למקבל אותה.
נתינה שנובעת מהבנה פשוטה, שאהבת אמת דורשת בלא מעט מקרים, להגיד לא.
בשם האהבה, לא לתת את מה שיגרום לנזק או השחטה, למקבל, לנותן או למערכת היחסים בכללותה. זו נתינה שבתוכה יש גבול ברור. גבול אמת. גבול שיודע לעצור במקום הנכון, בשביל שאכן יתאפשר החסד.
לתת למי שמולי את מה שהוא רוצה או להכיל דברים שהוא אומר או עושה, רק בשביל שהוא ירגיש טוב, בידיעה שאותה נתינה תביא לידי השחטה של הצד השני (או מערכת היחסים), השחטת המידות, הערכים, ההתנהגות, תפיסת הזוגיות או החיים, זו לא באמת נתינה. לבצע פעולת נתינה שגורמת למקבל עיוורון והסתרה ממה שהוא צריך לשנות ולתקן, שמונעת ממנו להתאמת עם התוצאות של מה שהוא עושה, ורק מסייעת לו לקלקל את עצמו יותר ויותר, זו לא באמת פעולת נתינה ובטח שלא אהבה.
נתינה נכונה היא כזו שגם לא הורסת ומכבה את הנותן. לא גומרת ומרוקנת אותו מבפנים. לא גורמת לו לעשות דברים שהם מעבר ליכולותיו, רק בשביל שהוא יוכל לעמוד בציפיות. לא גורמת לו לתת לאחר, כאמצעי לקבלה. לא גורמת לו להקריב את עצמו ואז לכעוס או להפגע שהוא לא קיבל בחזרה. היא כזו ששומרת את הנותן במקום נכון, זך ונקי, כך שכל דבר שהוא נותן בא מתוך לב שלם. לב שיודע את עצמו, ושכל מטרתו היא לעשות באמת טוב.
אהבה שבאה מתוך נתינה, היא כזו שיודעת לשים גבולות בדרך אמיתית ונכונה. גבולות שבלעדיהם לא יהיה קיום לאהבה. מתוך הבנה, שהגבולות הם אלו שבונים לה מסגרת, צורה ובניין, שרק בתוכם היא יכולה לבוא לידי גילוי והבעה. אחרת, אותה אהבה היא רגש מופשט שמתפשט לכל כיוון, לא מורגש ולא ברור. לא יציב ולא צפוי. גבולות אמת, בכל מערכת יחסים, הם אלו שמאפשריים חיבור נכון, אמיתי ומתמשך בין הנותן לבין המקבל.
לימוד הגבולות האלו הן עבודה סדורה, של הבנת הנפש ועשייה. על כל אדם מוטלת העבודה ללמוד מהם הגבולות האמיתיים בכל נושא ובכל מערכת יחסים. ללמוד איפה אותם הגבולות עוברים, ואיך משתמשים בהם בצורה נכונה כדי שהם יביאו להרחבת האהבה. אהבת האדם את בוראו, הרגשת אהבת הבורא אותו, אהבת האדם את עצמו ואהבת האדם את מי שמולו.