עברתי המון תחנות בתהליך התשובה שלי. תהליך ההתקרבות לעצמי. לאמת הפנימית שלי. לתורה. לתורת לבי. חלק מהתהליך הזה היה קריאה. לימוד מספרים. שונים ומגוונים. אחד מסוגי הספרים היה הספרים של הרב שלום ארוש שליט"א. קראתי כמעט את כולם. על התבודדות. על אמונה. על תודה. הרגשתי שאני מבינה בשכל. אבל, לא מרגישה. זה תסכל אותי לא מעט. הרי, כל העניין הוא ההרגשה. לא הידיעה. מה זה נותן לי שאני מבינה אבל לא מרגישה? לא חווה ככה את החיים? אז פניתי לאלוקים, וביקשתי ממנו להבין. הסברתי לו שאני רוצה להרגיש את כל מה שרשום בספרים. להרגיש באמת. לא באופן זמני או ארעי. לא להיות תלויה. להוריד את הדברים לידי מעשה. שהם יהיו חלק מקנייני האמתי. הרוחני. כזה שנמצא בידי באופן נצחי. שאוכל להשתמש בו בכל רגע, מקרה או תקופה. קשה או קלה.
כמו שאומר הפתגם הידוע: כשהתלמיד מוכן המורה מגיע. חלפו מספר חודשים. ישבתי בביתי משועממת, מחפשת מה לעשות. התקשרתי לחברה. היא ענתה. אמרה שהיא בדיוק יושבת על קפה עם חברה. בא לך לבוא? היא שאלה, ואני זרמתי. הגעתי לבית הקפה, עשיתי היכרות עם החברה השניה. הזמנתי קפה. השיחה זרמה. 3 בנות. דיברנו על החיים. המצבים. מי שרצתה סיפרה ונפתחה. ואיכשהו השיחה התגלגלה. ואותה בחורה סיפרה על איזו סדנה. מופלאה. כזו ששינתה לה את החיים. מה? מה? מה? איזו סדנה? מי המרצה? ועל מה מדברים? ספרי. ברגע הזה, עוד לא הבנתי שהתפילה שלי נענתה. לא ידעתי, שהודיעו לי משמיים שאני, התלמידה, מוכנה. היא סיפרה על סדנת התבודדות והסבירה מה הכוונה. מי המרצה. ומה לומדים. כמה פעמים נפגשים. מה השעות. וגם העלויות. הרגשתי את הלב שלי נדלק. הסתכלתי לחברה שלי. היא הסתכלה עלי. ותוך כמה שבועות כבר היינו בשיעור הראשון של הסדנה.
המרצה דיבר איתנו בגובה עיניים והתחיל להסביר. עבר שבוע. התחלנו להכנס לעובי הקורה. ועוד שבוע. התחלנו להבין את העקרונות. ואז, קיבלנו משימה. להגיד 5 דקות ביום תודה. יצאנו מהשיעור והבנו – צריך להגיד תודה. ברור. יש לנו דברים שלאחרים אין: בריאות, חברים, עבודה, פרנסה, בית, בעל/אישה, ילדים. לא מובן מאליו. וכך היה, עשינו את זה כל יום.
עבר שבוע, נפגשנו שוב. בתחילת השיעור, חברה שלי פנתה למרצה: תשמע, יש לי משהו להגיד, זה אולי לא כ"כ נעים, אבל זה המצב וככה זה מרגיש. כן, מה? שאל המרצה. "תשמע, ישבתי כל יום ואמרתי תודה. על המשפחה, העבודה, החברים, הכסף, הבריאות, הרכב ואפילו גם על הדלק. וזהו. כמה פעמים אפשר להגיד תודה על כל דבר. אין לי על מה יותר להגיד תודה. ניסיתי להוסיף, לפרט, לעבות. אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי. וזה כבר בלי כוונה. לפחות לא אותה כוונה כמו שזה היה בפעם הראשונה." הבנתי, הוא אמר, תגידי במה את עובדת? מה את עושה? אני עובדת בחברת ביטוח היא ענתה. כן, אבל מה את עושה?, אני מנהלת תיקים, מדברת בטלפון, עובדת על המחשב. כזה. ומה שעות העבודה? בגדול, היא ענתה, משמונה וחצי עד חמש. אוקי, תשמעי מה אני מבקש ממך. מחר בבוקר, את לא מצחצחת שיניים.
מה?? נראה לך? אין מצב. אני מדברת עם אנשים. מקיימת פגישות. לא יקרה. אוקי, אז רק עד שעה 12, קחי מברשת שיניים ומשחת שיניים בתיק וב- 12 תצחצחי שיניים בעבודה. כולה, פעם אחת. לא, היא אמרה. אין מצב. למה, מה הבעיה? כי ככה, היא אמרה. זה לא מתאים, לא נוח ומביך. הוא הסתכל עליה ואמר לה: כולה משחת שיניים, את מבינה? ותראי איזו תגובה. מי אמר לך שזה מובן מאליו? שיש לך את כל הפרטים הקטנים, שעוזרים לך בחיים, שעושים לך אותם יותר נוחים, זורמים, שמחים, לא קשים. נראה לך שטותי, הא?
בום.
נפל האסימון.
זה לא רק הדברים הגדולים. אלו שבלעדיהם החיים היו ממש שונים. זה גם, ובפרט כל הדברים הקטנים, אלו שבלעדיהם הדברים הגדולים בכלל לא היו קיימים. ישר הבנו. זו התפיסה. אם זה ככה, אנחנו יכולים להגיד כל היום תודה. כל מה שיש לנו זה בכלל מתנה. הרי, כל מה שיש לנו יכל לא להיות לנו בדיוק באותה מידה. וזה כל כך הרבה דברים, "קטנים", "פשוטים", כאלו שיש לרוב האנשים, כאלו יומ-יומייים, שגרתיים, לא נספרים. מי בכלל מסתכל ושם אליהם לב. הרי, צריך לדאוג לכל הדברים החסרים: כל מה שאין לנו ואנחנו ממש צריכים. כל מה שחסר לנו ואנחנו רוצים. תמיד שאני חושבת לעצמי את זה, אני בטוחה, שאני היא זו השונה. שיש אנשים, שהם בנויים אחרת, שהם מיד רואים את חצי הכוס המלאה, הם רואים את הטוב, את מה שזורם, את מה שיש. ואני אוטומטית, ובלי כוונה, רואה את חצי הכיס הריקה. זו שחסרה. זו שנותרת ריקה. זו שיכלו להיות בה כל כך הרבה דברים שאני רוצה. אבל אין. וגם כשאני אומרת תודה על זה שיש משפחה, כסף או דירה, אני מיד רואה את כל מה שעדין חסר לי בתחומים האלו.
אותו מרצה שינה לנו את התפיסה. יותר נכון לי. אני לא באמת יודעת מה עם השאר. הבנתי שאני צריכה ללמד את עצמי להסתכל קצת יותר על הפרטים של החיים. ממה באמת כל מה שיש לי מורכב. הבנתי שזה הלך רוח, דרך החשיבה, תשומת לב עם התבוננות ישירה.
ידעתי גם שמרגע שחלחלה ההבנה- העשייה היא השלב הבא.
באותו יום של השיעור, הייתי אחרי יום עבודה שנמשך כעשר שעות, שממנו המשכתי ישירות לשיעור. כל מה שרציתי זה לחזור הביתה, לעשות מקלחת חמה ולאכול משהו טעים מול איזה סדרה. ידעתי, במחשבה ובהרגשה, שאני חוזרת הביתה, שונה. ידיעה חדשה נכנסה לי לתוך התודעה. זה לא שלא ידעתי את הידיעה הזו לפני, אבל היא התחדשה, עלתה עוד קומה, מהמחשבה להרגשה. הפעם, אני עושה את מה שאני עושה מתוך תשומת לב והכרה. לא כמו איזה רובוט אוטומטי, שחוזר מהעבודה, הולך לישון וקם לעבודה.
כל הדרך הביתה חשבתי לעצמי על כל מה שהוא אמר, כמה זה נכון. חשבתי, שזה בעצם כל מה שקראתי בספרים. שזה לא מקרה שאותו מרצה היה תלמיד של אותו רב מחבר הספרים, אלו שקראתי בהם את הדברים והתפללתי לאלוהים שישלח לי מישהו שיעזור לי גם להרגיש. שיענה לי על כל השאלות. הבירורים. ההתנגשויות הפנימיות. גלגלתי מחדש בראש, את כל מה שהוא אמר על ראיית הטוב, ואיך באמת משפיעה הראיה. לא רק הגשמית. הרוחנית. חשבתי על זה שגם בתוך הראיה יש זכות בחירה. שזה בשליטה שלי לבחור להסתכל גם על הטוב. על מה שיש. ולא רק על מה שריק וחסר.
הגעתי הביתה. החנתי את הרכב בחניה. החשיבה, שהתאפשרה בזמן הנהיגה, הסתיימה. התחלתי לאסוף את הדברים, מכינה את עצמי נפשית, למעבר בין הרכב המחומם לבין הקור שבחוץ. כמו שאני רגילה. אבל הפעם, הכניסו לי דעת לתודעה. התבוננות, תשומת לב והכרה למה שקורה ומתרחש עכשיו. לא מה יהיה עוד חצי שעה, מול הטלוויזיה עם הארוחה והסדרה. מה יש כאן ועכשיו ולא אחר כך ושם.
קלטתי. שאני יושבת בתוך רכב. מחומם. שיש לי בכלל כלי תחבורה. שאני יכולה לנסוע איתו לאן שאני רוצה. לעבודה. להרצאה. לחברה. שבלחיצת כפתור יש חימום, אפילו לכפות רגליים. נזכרתי שעברתי בכבישים וראיתי אנשים עומדים עם מטריה מחכים לקו האוטובוס שיחזיר אותם הביתה. הודיתי מכל חלק בלבי. על העבודה, על החברות, על השיעור, ועל כל מה שיש לי וניתן לי. נכנסתי הביתה. למקום שהוא מבצרי. הודיתי שיש לי מקום מגורים, חלקת אלוהים, שיש לי בה פרטיות, ושקט, שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה, שיש לי מים חמים במקלחת, שאני לא נזקקת, שיש לי כסף לקנות לעצמי נעלים ובגדים, שאני בריאה, שלא כואב לי כלום, שכשאני רעבה אני פשוט ניגשת למקרר או לארונות שמלאים בכל טוב, שיש לי שמיכה חמה, חימום, שיש לי ספרים לקרוא וטלוויזיה לראות, שיש לי טלפון, שאם אני רוצה אני יכולה ללכת עכשיו לחברים, שיש לי בכלל חברים, הורים, אחים, שאני מוקפת אנשים, טובים ואוהבים, שיש לי עבודה וצינור פרנסה, שיש לי כרית לשים עליה את הראש, ומזרון נוח לישון, שאני רואה את העולם, שיש לי שיער, שיש לי כסף לכל מה שאני רוצה או צריכה, שאני לומדת דברים חדשים, שיש לי מקצוע, שאני מוערכת, שיש לי אפשרויות, שכשכואב לי יש לי למי לבכות, שיש לי אמונה, שהתחלתי להתקרב לאלוהים, ללמוד תורה, שקראתי ספרים, שהתפללתי וביקשתי הכוונה, וזה שאני יושבת ומודה זה כי התפילה שלי התקבלה.
אני לא אשקר ואכתוב שמאז כל יום אני יושבת להודות, בלי הפרעות, כמו שעשיתי אז, בתקופה שכל שבוע הלכתי לשיעור, וקיבלתי אורות ישר לתוך הוריד. לא. הקורס הסתייים אחרי 10 מפגשים. קיבלנו את הידע, הורדנו את התובנות. והמשכנו בחיים.
כל מה שלמדתי התחיל לעבור מבחנים. האם אני באמת רואה? האם אני באמת מודה? האם אני באמת מתבוננת ומבחינה בחצי הכוס המלאה או שאני נתקעת על החסרה? האם אני מודה גם כשקשה לי? האם אני מודה על הכל? גם על מה שאין לי? האם אני מודה לאלוהים על כל מתנות החיים? האם אני מודה לאנשים שנותנים לי ומסבים לי אושר והנאה? האם אני מודה לכל אנשי השירות? האם אני מודה גם לכל אלו שהקשו עלי את התמודדות ועושים לי שיעורים בחיים? האם אני אומרת תודה גם על מה ש"מקולקל" ו"הפוך"? האם כשאני אומרת תודה אני באמת מרגישה יותר שמחה? מה קורה איתי כשאני לא מודה? האם אני רואה הטבה בכל דבר? או שיש דברים שאני לא רואה בהם שום דבר טוב? ומה קורה לי כשאני לא רואה, ,האם אני עדין מאמינה שהם לטובה? האם אני מודה גם על הדברים שהכי לא רציתי שיקרו? מתי אני מתקשה להודות? ומתי זורם לי בלי מעצורים ופניות? האם אני אומרת את זה בפה בזמן שהלב מרגיש בכלל דבר אחר? מה כוללת התודה שלי? כמה היא עמוקה? מתי אני כן עושה את העבודה? מתי אני בכלל נכנסת להכרה? למה אני שמה לב? ובמה אני מתקשה?
הלימוד הזה העביר אותי הרבה תחנות. הוא לימד אותי שזה יומ- יומי. שזה דורש תחזוקה. במיוחד לאנשים כמוני. כאלו שמתקשים. שמודעים יותר לחוויית הקושי מאשר לשמחה. הלימוד הזה לימד אותי לשנות ראיה. לדעת שיש לי את הכלי הזה והוא מלא עוצמה. שזו דרך חיים לראות את הטוב. גם במצבים שבהם צריך לחפש אותו בפינות חשוכות. שכשמודים רואים ניסים ונפלאות. אבל, שאי אפשר להשתמש בתודה כאסטרטגיה לקבלת ישועות. כי השם חוקר לב ובוחן כליות.
למדתי שזה דורש אותנטיות ומידת אמת עם עצמך. למדתי שאתה לא צריך לעשות רשימות. שכל מה שאתה צריך זה פשוט לחוות. להסכים להיות ב: ה-ו-י-ה. בתוך המציאות, כמו שהיא קורית עכשיו. למצוא בתוכה את הטוב. לפעמים זו מלחמה לא פשוטה, אבל הרגשת המלחמה הזו היא סימן של עבודה. עבודה פנימית, רוחנית, שורשית ועמוקה.
למדתי שיש בתוך העבודה הזו רצוא ושוב, עליות וירידות. ושהן בלתי נפסקות. למדתי שעשירות היא ברכה. והיא לא באה לידי ביטוי רק בשטרות או נכסים. שהיא לא תלויה בבוסים או שותפים. ברגע שאתה מתחיל להודות אתה נהיה עשיר.
למדתי שיש הרבה דרכים להגיד תודה בפה מלא, בלב, במחשבה, בלחש ולפעמים אפילו בשתיקה. למדתי להודות לא רק על מה שיש לי, אלא על מה שיש בעולם, שמים, ים, נשימה ועוד כ"כ הרבה דברים שהם בחינם. למדתי שכשאומרים תודה רואים בבהירות איך באמת הכל לטובה. למדתי שכשאני מתרכזת, מתבוננת ואומרת תודה, אמיתית כזו, לא צבועה, אני מקבלת הרגשת שמחה. שמחה בלתי תלויה. וזה שווה את כל העבודה.
את המלל הזה שקראתם עד עכשיו כתבתי למעלה משבע שנים אחרי אותה סדנה. רק בנקודה שבה החלטתי שאני יושבת לכתוב תכנים לאתר. חיפשתי נושאים. כאלו שאוכל לכתוב אותם מכל הלב, מתוך הפנמה שאותנטיות היא הדרך הנכונה. לכתוב את המצבים שאני באמת חווה, שיכללו את התובנות שאספתי, שלמדתי, שאני עושה באמת. לא לכתוב רק דברים נכונים, אלא כאלו שאני גם אוחזת בהם בחיים. וזה אחד הסיפורים שעלו לי בזיכרון. האמת, זה לא היה כזה קשה, בגלל שזה סיפור שכל מי שהתחיל לדבר איתי על הודיה, או על זה שהוא לא רואה טוב אצלו בחיים, הייתי מספרת לו את זה. כדי לזרוע זרעים. של מחשבה. של רצון. של תודעה. בדיוק כמו שעשו עבורי. אז ישבתי לכתוב את הסיפור.
כשסיימתי, סגרתי את המחשב והתחלתי להתארגן כדי להגיע בזמן לשיעור תורה. חודש פברואר. שיא החורף. התארגנתי ויצאתי. חזרתי הביתה יחסית מאוחר. החנית את הרכב בחניה. יודעת שאני הולכת לצאת לקור מקפיא עצמות, כזה של 9 מעלות. ישבתי ברכב המחומם, וקלטתי, שכל מה שרשמתי מוקדם יותר היום, קורה לי שוב עכשיו, אחד לאחד. שכל מה שאני רוצה זה לעלות הביתה, למקום החם, ללבוש פיג'מה נעימה ואולי לשתות משהו חם ולהיכנס למיטה. קלטתי שכל מה שסיפרתי על ערב שקרה לפני שבע שנים, חוזר על עצמו בהרבה מובנים. בניגוד לאז, לא התחלתי להודות על כל דבר. פשוט אספתי את החפצים ועליתי הביתה.
אחרי איזה שעה נכנסתי למיטה. לוקח כמה דקות עד שמתחממים. הרגשתי את הקור, ובזמן שאני מחכה לחום הנעים של "מתחת לשמיכות", התחלתי להודות. על המיטה הנוחה, על השמיכות החמות, על המזגן שעובד, על הבגדים המחממים וכל כל שאר הדברים הטובים, המקלים והמשמחים שיש לי בחיים. הודיתי מכל הלב. מתוך שמחה. הודיתי על הדברים שאני רגילה שיש לי אותם כבר שנים. שהם ממש לא מובנים. שהם אלו שעושים לי את היום והלילה רגועים. הדברים החומרים, הגשמיים והרוחניים. הודיתי על זה שאני אומרת תודה, שאני מתחזקת את הידיעה, תשומת הלב וההכרה. הודיתי שהסיטואציה חזרה. בהפרש של שנים. הודיתי על זה שאין מקריות. שהכל מדויק והכי לטובה.
אני לא זוכרת על מה עוד הודיתי, כי באמצע נרדמתי מתוך תחושה בטחון ושלוות הלב. תחושה שאת המתיקות שלה מרגישים כשנרדמים מתוך הכרת תודה.