אחד השיעורים הגדולים שלמדתי מתפילה הוא שיעור שאני קוראת לו: "לרצות לרצות", או במילים אחרות – לרצות את הרצון.
תחילתו של סיפור השיעור הזה הוא בבית שאליו נולדתי. בית להורים שבחרו לחזור בתשובה, כשאני הייתי בגיל יחסית צעיר. גיל שבו אתה חי ומתנהל כמו שההורים שלך חיים, לפחות ככה זה היה באותה תקופה ובדור שאני שייכת אליו. אז, שמרתי שבת. זה לקח פחות או יותר 4 שנים, עד שהרגשתי, שלי זה פשוט לא מתאים. רציתי להפגש בערב שישי עם חברים, לדבר בטלפון, ובגדול לא להיות מוגבלת בשום איסור ששמירת השבת מחייבת את שמירתו.
ההורים שלי ידעו וגם הבינו. אפשר לומר, שהם נתנו לי את "ברכת הדרך". לבחור את הדרך בהתאם לצו מצפוני ולמה שליבי מנווט אותי – לנהוג ביום השבת, בכל הנוגע לשמירתה, כפי שאני מוצאת לנכון. כל שהתבקשתי, הוא לכבד. לכבד את הוריי, את הבחירה שלהם להנהיג "בית" שומר שבת.
מעולם לא הייתי בתאילנד, וגם לא בהודו, ואפילו לא באמסטרדם או בברצלונה. אבל הרגע הזה, שקיבלתי את ברכת הוריי לבחור את שנראה לי לנכון, מבלי לחשוש, היה כרטיס הטיסה שלי לטיול חיי, של חופש בחירה אמיתי, במחשבה ובעשייה. מסע היכרות עם עצמי ועם בוראי, שתחילתו בגיל ההתבגרות וסיומו, ככל הנראה, ביום מותי.
את המסע הזה לא התחלתי עם שאלות. אפילו לא אחת. אלא עם ידיעה אחר ברורה, שהנשמה שלי ידעה מהיום שהיא נוצרה, וכזו שהוריי השרישו אותה עמוק בתוכי – יש בורא לעולם. למרות שידעתי, בשלב הזה, קצת דברים על מה מותר ומה אסור, לא שאלתי מה הבורא רוצה או מה נכון. פשוט התחלתי ללכת.
אולי עוד אכתוב על החזרה בתשובה שלי, שהתחילה לפני הרבה שנים ועדין לא הסתיימה, אבל נכון לנושא המדובר במאמר הזה, אקצר ואומר, שעם חלוף השנים מבלי שאמרתי את זה בקול ומבלי ממש להבין או להיות מודעת, הלב שלי התחיל לשאול שאלות. לא שאלות קיומיות או הרות גורל. לא שאלות על הבורא או החיים. שאלות פנימיות, שאפילו לא ידעתי לדברר אותם עם עצמי. רציתי וחיפשתי אמת. אמת בכל נושא שאיתו מצאתי את עצמי מתמודדת. לא התפשרתי. רציתי אמת שלמה, כלומר לא רק כזו שתהיה לי ברורה, הגיונית ושכלית, אלא כזו שגם תתיישב לי בתוך הלב. הבנת השכל והבנת הלב.
לאורך כל הדרך, היה לי ברור ששמירת השבת, היא ציווי אלוקי, כזה גדול שהבורא מצא לנכון לכלול אותו בעשרת הדברות, אחד מעשרת החוקים הרוחניים שבהם מצווה כל יהודי. ידעתי ששמירת שבת היא חלק מהדרך של חיי אמת. אבל, הלב שלי פשוט לא התחבר. ההפך, הרגשתי ששמירת השבת היא הגבלה, חנק, כלא, מעצר. יום בשבוע שבו אני צריכה לעצור את כל מה שאני אוהבת לעשות, בשביל לעשות את מה שהבורא רוצה. לא הצלחתי לרצות את זה ובאמת להתחבר.
עברו עוד כמה שנים. שנים שבהם נחשפתי לחוכמת היהדות. הן מבית והן מחוץ. באחד השיעורים, שעסק במידות האדם ובעבודת המידות, הרב המלמד ציטט את מחבר ספך החינוך (שבחר להשאר בעילום שם וכל שידוע עליו שהיה תלמיד מופלג של הרמב"ן): "דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו… כי אחרי הפעולות (=המעשים) נמשכים הלבבות". משמעות המשפט הזה, שלמעשים שהאדם בוחר לעשות יש השפעה גדולה על הלב. כך, שכל מעשה, טוב או לא, שאדם יבחר לעשות אותו שוב ושוב, אפילו אם בתחילה ליבו לא מחובר למעשה, עצם העשייה החוזרת תביא לידי השפעה על הלב והרגשות, כך שגם בסופו של דבר הלב יחפוץ באותו מעשה.
הרגשתי שמצאתי את הדרך לחבר בין מה שהשכל יודע ומבין לבין מה שהלב מרגיש, בכל הנוגע לשמירת שבת. החלטתי שאני מתחילה לשמור שבת. זה לא היה יותר מידי מסובך, כי כל הבית שלי היה כבר מתאים להחלטה, לא נדרשתי להכין או לשנות כלום, הכל כבר היה מוכן.
אני לא זוכרת כמה החזקתי. לדעתי אולי חודשיים. אולי פחות אולי קצת יותר. מה שאני כן זוכרת, זה איך שברתי את ההחלטה. זה היה ביום שישי בערב, אחרי קידוש. נכנסתי למיטה. התלבטתי, התלבטתי ובסוף פתחתי את הטלפון. שלחתי הודעה לחבר, שבאותם זמנים היה גר בצפון הרחוק. שאלתי אותו מה הוא עושה ותוך כמה זמן הוא יכול להגיע לבר על הים במקום מגוריי?
תוך כמה שעות, התנעתי את האוטו, הדלקתי סיגריה ונסעתי לעבר הבר שעל החוף. חזרתי אחרי כמה שעות. הרגשתי טוב ורע בו זמנית. טוב, כי הרגשתי שיצאתי מתוך הגבלה גדולה, מתוך כל מה שאסור, וחונק ומגביל לעבר מה שעושה לי כיף. חברים, בירה, ים. חופש ושחרור ממאמץ עילאי לעשות את מה שידעתי שהוא חשוב ואמיתי. באותה נשימה, הרגשתי רע. ידעתי, בוודאות מוחלטת, ששמירת שבת היא ציווי אלוקי, ציווי שהוא לב ליבה של היהדות. ידעתי, שהעובדה שלא הצלחתי לשמור את השבת ושברתי אותה בכל המובנים, היא בעצם תזוזה שלי ממה שאני יודעת שהוא אמת.
לא הצלחתי לחבר בין האמת האלוקית לבין האמת שיש לי בתוך הלב. לא הצלחתי לחבר בין הרצון שלי לרצון של הבורא.
מדרגת ביניים. כזו שבה אני לא מרגישה שלמה עם ההנהגות הישנות שלי, ועדין לא מרגישה שלמה עם ההנהגות חדשות, ששייכות למדרגה יותר עליונה. התנגשות בין שכל ללב. בין הבנה לרגשות. ידעתי כמה השבת קדושה וחשובה, הרגשתי שהלב שלי לא מרגיש ומתחבר לאותה ידיעה.
הבנתי שפשוט אין לי רצון. הבנתי שהאמת היא, שאני פשוט לא רוצה לשמור שבת.
זה העצים לי את ההתנגשות. למה אני לא רוצה לשמור? למה אני לא רוצה לעשות את מה שהבורא מצווה? למה אני לא רוצה את מה שהבורא מלמד אותי שהוא עונג עילאי, עונג שהוא כ"כ נעים, שאני לא אוכל לחוות כזה עונג בשום מקום או חוייה אחרת? למה ומה אנשים אחרים, הורים וחברים, הבינו וקלטו, שאני לא? איך אנשים שלא גדלו בבית דתי כמו שלי, רוצים, בוחרים ונהנים מהשבת? מה בדיוק פספסתי? למה כל מה שניסיתי לא עובד? למה השם לא עושה שאני ארצה את מה שהוא אמר שטוב? לא ידעתי איך לפתור את הקונפליקט הזה. קונפליקט שלא נתן לי להרגיש שלמה בשום דרך ביום השבת.
יחד עם זאת, היתה מצווה אחת, שאותה שמרתי לאורך כך הדרך. מצוות הדלקת נרות שבת. עד היום אני זוכרת את אותו ערב שבת שבו הדלקתי נרות לצד אימי, כיסית עם הידיים את הפנים, בניסיון ליצור איזה חלל שבו נהיה רק הבורא ואני, ופניתי אליו בתפילת הלב, בפשטות ובתמימות:
הקב"ה, אתה ציוות לשמור שבת. אני לא מצליחה. הלב שלי לא מתחבר, לא רוצה. ניסיתי לעשות כל מה שאני יכולה כדי להצליח בזה. וזה לא עובד. אני מרגישה מזה לא טוב. לא שלמה לא פה ולא פה. אתה גם ציווית לקיים את המצוות בשמחה. תעזור לי לרצות לשמור שבת. בשמחה. להרגיש את העונג, הנועם והמנוחה. אני לא רוצה עדין, אבל אני רוצה לרצות. תעזור לי.
אני לא זוכרת כמה זמן חלף אחרי אותה תפילה. אני לא חושבת שהרבה. מה שאני כן זוכרת בבירור, זה את ההחלטה שקיבלתי לשמור שבת אחת. זה קרה אחרי שיחה עם חבר קרוב. חבר שלא היה קשור לשבת ולדת, ואחרי מסלול אישי שהוא עבר, שתחילתו בערבי קידוש רבים אצלנו בבית ובשיחות על דת ואמונה, החליט שהוא חוזר בתשובה. באותה שיחה, כל מה שהוא אמר לי זה: תשמרי רק את השבת הזו. תסכימי עם עצמך, שאם תרגישי לא טוב את עוצרת באמצע, שאת לא מאכזבת את עצמך או אחרים אם לא תצליחי, את לא מתחייבת לכלום, בלי נקיפות מצפון, בלי מוסר והלקאה עצמית, בלי בסדר ולא בסדר, בלי שום התחייבות להצלחה, לא להיבהל משום תוצאה, לתת לזה להיות, רק תסכימי לנסות ולראות איך באמת את מרגישה.
ההצעה הזו נכנסה לי ישירות לתוך הלב. זה לא שלא שניסיתי בעבר לשמור שבת. אבל, הפעם זה הרגיש לי אחרת. הסכמתי לנסות. לנסות להרגיש איך זה באמת מרגיש. בלי שום מחוייבות להרגיש מזה טוב. בלי אכזבה עצמית אם לא אצליח להשיג את המטרה. חופש באמת להרגיש, בלי להכתיב שום תוצאה. לבוא בהסכמה מלאה לחוות חוויה. להסכים לוותר על הים או כל דבר אחר שהייתי עושה בשבת, לא מתוך הכרח, מחוייבות או הגבלה, אלא מתוך רצון ובחירה, ולו פעם אחת, כדי שאוכל באמת להרגיש.
התרגשתי. הרגשתי שאני באה נקיה. פחות לחוצה. פחות מצפה. פחות כבולה בהגדרות של מה גורם לי להרגיש רע ומה גורם לי להרגיש טוב. ניסיון אמיתי, נקי וחופשי.
אין לי מילים לתאר איזו שבת זו הייתה.
ביום ראשון, שהלכתי לעבודה, אחרי אותה שבת ששמרתי, הרגשתי שאני מסתובבת בתוך בועה שמקיפה אותי, כמו כדורי פלסטיק האלו שנכנסים לתוכם ואפשר ללכת איתם על המים. הרגשתי שאני מוגנת מכל רע. שאני בטוחה. שמורה.
היום אני יודעת להגיד את המילים היותר מדויקות- הרגשתי שאני קרובה, מחוברת. לעצמי ולבוראי. ומאותה שבת, חלפו כמעט 15 שנים, שבהם אני שומרת שבת בעונג עילאי. מחכה לרגע שבו השבת תכנס, שאוכל לסגור את הנייד, לאכול בנחת, לקרוא וללמוד בשקט ובנחת, לעשות סדר במחשבות שלי, לשים לב למה באמת קורה איתי, לישון את שנ"צ השבת, שכידוע שב"ת = שינה בשבת תענוג :-), הסעודות שטעם האוכל שלהם קיים רק ביום שבת, המשפחתיות, השיחות, ההפסקה מששת ימי המעשה, ועוד רשימה ארוכה של הטבות. עם השנים למדתי גם להתמודד נכון, עם נפילת המתח שיש במוצאי שבת, אחרי שכל העונג הזה נגמר.
הבנתי שהתפילה שלי לבורא נענתה.
זה אולי מרגיש שהמאמר זה עוסק בשמירת השבת. אבל, האמת היא שזה ממש לא הנושא. זה פשוט הסיפור שלי והנושא שעליו התלבש השיעור הזה. השיעור שבו האדם מתמודד עם חוסר רצון או עם רצון כבוי. מצבים בחיים שאדם לא רוצה את מה שהוא כביכול אמור לרצות, את מה שהוא יודע בתוכו שהוא טוב, בריא או נכון. זה יכול לקרות בכל נושא: זוגיות, הגשמה עצמית, עסק חדש, תזונה, ספורט, שינוי הרגלי חיים, תיקון מידות, קיום מצוות או כל נושא אחר.
לפעמים עבודת בירור הרצון היא להבין שאני לא באמת רוצה. אין לי רצון בכלל או שאני לא רוצה בלב שלם. אבל, אני רוצה לרצות. אני רוצה שיהיה לי כזה רצון. הרצון, הוא כח נפשי שמצוי בקומת הכתר בנפש האדם. כתר רוחני, בדומה לכתר גשמי, מצוי מעל ראשו של האדם, כלומר, מעל שכלו, הבנתו, ידיעותיו ומחשבותיו. כח שמקיף את נפש האדם ומשפיע עליו מהנקודה העליונה ביותר, נקודה שעדין לא התגלתה לו.
היות ולרצון, כמו לכל דבר, יש פנימיות וגם חיצוניות, יש מצבים שבהם האדם לא יודע מה בדיוק הוא רוצה, ויש מצבים שבהם האדם יודע מה הוא רוצה אבל הוא לא יודע מה הסיבה שבגללה הוא באמת רוצה, וכשלאדם אין סיבה מספיק חזקה, לרוב מימוש הרצון הזה לא מחזיק מעמד.
במצב שכזה, עבודת הרצון היא לא לעורר את הרצון בכוח ובכפייה, בהסברים שכליים, בהלקאה עצמית על כל כשלון או חוסר הצלחה, אלא לקבל את המדרגה שבה אני עומד. מדרגה שבה אני עדין לא רוצה, אבל רוצה לרצות. יש עניין רוחני מאוד גדול במדרגה שכזו, כי כשאדם מקבל את המקום שבו הוא באמת מונח – נולדת תפילה. תפילת הלב, פשוטה ותמימה, מתוך הכנעה. תפילה שבה הוא קורא לעזרה מאת הבורא. תפילה שבה כל מה שהאדם מבקש הוא שהבורא יעזור לו לרצות את מה שטוב ונכון עבורו, בגשמיות וברוחניות, שיעזור לו לבנות רצון חזק ויציב, שיוביל אותו לממש את אותו רצון בשמחה ובהתמדה.
תפילה שכזו, שבוקעת מתוך דיבור של אמת וענווה, מחברת את הלב שלך בקשר ישיר לבורא ומאפשרת שותפות של אמת, שיחה כנה, גילוי של תשובות, הרגש של תחושות. ממש כפי שמובטח על ידי דוד המלך בתהילים: "קָרוֹב יְהוָה לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת."
תפילה כזו, היות והיא מופנית לבורא, והוא, בכבודו ובעצמו, העונה, התשובה המתקבלת היא ברורה ומורגשת, ללא שום ספק או תהיות. הרגש שאי אפשר להסביר לשום אדם, זה רק הבורא ואתה יודעים ומבינים. הרצון מתבהר ומתברר, משפיע את אורו על כל שמצוי מתחתיו בנפש האדם, על השכל והמחשבות, על הלב, המידות והרגשות. ומשם הדרך לעשייה, היא הרבה יותר קלה ושמחה.