שתיקה קטלנית בזוגיות

רפאל ועינת, זוג הנשוי מזה כשבע שנים והורים לשני ילדים קטנים, מצויים במעין מעגל ריבים- שתיקה שאינם מצליחים לצאת ממנו, "אני לא מצליח להבין אותה" מספר רפאל ומוסיף:" הלכנו לשבת להורים של עינת, לאחר שחזרתי מבית הכנסת רץ אלי בני הקטן שאקח אותו על הידיים, עוד לא הספקתי לסגור את הדלת נתקלתי במבט כועס של אשתי תוך שהיא לוקחת את בני הקטן, מתיישבת ליד השולחן ולא מוציאה מילה. כל ניסיון לברר על מה הפעם היא כועסת ומה בדיוק הצלחתי לעשות שהכעיס אותה נענה בחומת מגן שלא הייתה מביישת את צבא ההגנה לישראל, שום מילה וככה אנחנו כבר שבועיים. כל פעם היא מענישה אותי בזה שהיא שותקת וכל פעם שהיא עושה את זה, אני מתעצבן, אומר לה דברים שאני כמעט תמיד מתחרט עליהם ואז מתייאש ושותק בעצמי. אין לי כוח יותר לחיות ככה, לא רוצה יותר לחיות ככה, נמאס לי."

כולנו יודעים ששיחה פתוחה ותקשורת טובה היא המפתח לפתרון כל מחלוקת או סכסוך, יהא נושאו ועומקו אשר יהא, ועדין הרבה מאוד זוגות נקלעים למצב של אותה שתיקה קטלנית שקורעת את רקמות הקשר, רקמה אחר רקמה, עד לניתוק רגשי מוחלט ולעיתים רבות עד לניתוק הפיסי המוחלט, גירושין.

אכן, בחיים המודרניים והטכנולוגיים שאנו חיים בהם משימת תחזוק הזוגיות הפכה למשימה לא פשוטה שרבים אינם עומדים בה. גזלני הזמן, הטלוויזיה, האינטרנט, הפייסבוק, האינסטגרם, האייפון נהפכו למקור שמזין אותנו בכל מה שאנו צריכים ורוצים בכל מישורי החיים והכל במהירות האור. במקום שיחה טובה ופתוחה עם בן זוגנו למדנו לעבד את הדברים באופן עצמאי, מהיר ומיידי, בלי התנגדויות ובלי התפשרויות. איבדנו את החברות ונכנסו לשתיקה, שתיקה צורמת, כואבת, מרחיקה ומנתקת.

אז מהי אותה שתיקה קטלנית?

השתיקה הקטלנית, להבדיל מהשתיקה הבונה, היא שתיקה שמקורה בריב, היא אותה שתיקה שמצמיתה את הקשר, שאינה מאפשרת דו שיח, שמעצימה את הריחוק בין בני הזוג, שמזינה את האגו עד לכדי כך שאנו מוכנים לשלם מחיר מאוד יקר ובלבד שהאגו שלנו או תחושת הצדק שלנו לא תפגע, זו אותה שתיקה שבה למתבונן מבחוץ יראו בני הזוג כמעין שותפים הדואגים לעסקם המשותף, הילדים, הבית והפרנסה.

זו אותה שתיקה שמתעצמת בתדירות, עוצמתה ואורכה בכל פעם בכדי שקולה ישמע, זו השתיקה שבה בני הזוג חודלים לתקשר אחד עם השני ומתבצרים בעמדותיהם עד שהאחר ישבר, זו אותה שתיקה שאם בני הזוג לא ישימו לה סוף היא תשים סוף לקשרם הזוגי.

בצד האחר של הטווח מצויה השתיקה החיובית, עליה נאמר "סייג לחוכמה שתיקה", שתיקה זו מקורה בחכמת בני הזוג וההבנה כי יש להפסיק את הזרמת הדלק למדורה הבוערת, שתיקה זו מטרתה רגיעה ותוצאתה מניעת הרס והכלת בן הזוג וצרכיו. שתיקה זו מקורה בהבנה כי בשעת כעס אין שלום, אין פתרונות, אין אחווה. אך גם לשתיקה זו יש תנאי, בשל ששתיקה מעין זו אכן תתקיים ותשיג את מטרתה עליה להיות מובנית ומוסכמת בין בני הזוג, כך שאם צד אחד בשעת כעס זקוק למעט שקט בשביל להירגע והצד האחר מכיר בצורך זה ומאפשר זאת, הרי שאין דרך יותר טובה מזו כדי ללבן עניינים ולסלק כעסים.

מדוע בעצם אנו שותקים?

הסיבה בגינה בני זוג שותקים אינה סיבה קבועה וברי כי היא תלוית נסיבות, אישיות בני הזוג, הרגלם ותפיסותיהם. ישנם כאלו שהשתיקה עבורם היא דרך התמודדות עם מצבי כעס, עלבון,  או חרדה. ישנם כאלו שהשתיקה עבורם היא דרכם לחנך את בן זוגם, ישנם כאלו שהשתיקה עבורם היא כלי להעברת מסר, ישנם כאלו שהשתיקה עבורם היא שמירה על כבודם העצמי ועקרונותיהם, ישנם כאלו שהשתיקה עבורם היא ייאוש וכך עוד דוגמאות רבות.

מריבות אינן מועילות למערכת היחסים אך תהא סיבת השתיקה אשר תהא, בין אם מקורה חולשת השתקן ובין אם מקורה עוצמת כוחו (לפחות בעיניו), זוהי תגובה שתוצאתה הרסנית למערכת היחסים, שאין בה לא להועיל לבני הזוג, יחד ולחוד, קל וחומר אין בה להועיל לקן המשפחתי.

איך בכלל זה קורה? מתי זה מתחיל?

לרוב מעגל השתיקה מתחיל במחלוקת פשוטה לפתרון, בני הזוג חלוקים בדעותיהם, כל אחד בטוח בצדקת הטענה שלו ונלחם על עמדתו כאילו יקבל מדליית ניצחון בסוף המסלול, הצד השני מתעקש יותר, הטיעונים נזרקים לאוויר, בן הזוג בכלל לא שומע כי הוא עסוק בהגנה על עקרונותיו ועמדותיו, טון הדיבור מתעצם, הכינויים עפים בין אחד לשני, המילים מדקה לדקה חריפות יותר ומרירות יותר ואז אחד מבני הזוג משתתק, ישנם מצבים בהם בן הזוג של השתקן ימשיך במלחמתו, אך שיבחין כי מולו חומה בצורה ישתתק גם הוא וכך נכנסים בני הזוג למעגל "הסערה שלפני השקט" (לא, לא התבלבלתי).

בין שאנו שותקים כי אנו מיואשים וחסרי כוח להתמודד ובין שאנו שותקים כי אנו לא מעוניינים לוותר, התוצאה היא כי אנו לא מתמודדים עם הבעיה ומעצימים אותה, את רגשותינו, צדקתנו, כעסנו, עלבוננו, את טיעונינו ומתבצרים עוד ועוד בעמדתנו. כך עובר לו הזמן, הדיבר נדחה, נוצרים פערים, הדרך לאחור ארוכה מאוד, האגו לא מאפשר לרדת מהעץ שטיפסנו עליו שמתארך כל יום של "ברוגז" במאות מטרים, יותר ויותר קשה למצוא מה לומר ומתרחקים עוד ועוד עד שלא פעם אף אחד מבני הזוג כלל לא זוכר על מה הייתה המריבה.

האם השתיקה מועילה?

יש להבדיל בין השתיקה הבונה בה אחד מהצדדים לוקח  מעט זמן להירגע ולסדר את מחשבותיו מתוך מטרה לשוחח עם בן זוגו ממקום משתף ולא ממקום נלחם לבין אותה שתיקה שהיא בעצם מלחמה אלימה שאינה חומלת ואינה מוותרת הגובה את קורבנותיה.

לרוב השתיקה, עבור השתקן, אינה דגל לבן בעת הוויכוח אלא הנפת חרבו החזקה ביותר על בן הזוג הבאה לידי ביטוי בהפסקת התקשורת והעצמת הכעסים והייאוש. דרך התמודדות שכזו לא מביאה את הוויכוח לידי סיום, אין בה כדי להשיב את השלום והשלווה לבית, אין בה כדי להשיב לכל אחד מבני הזוג את השקט שהם כה נלחמים עליו, היא זו ההורסת את החלקים הטובים בזוגיות. השתיקה היא עונש, הן עבור יוזם השתיקה והן עבור בן הזוג. השתקן גם אינו משנה את דעתו של בן זוגו וכל וויתור של בן הזוג האחר, נובע לרוב מכך שחיים בשתיקה אינם נסבלים עבורו. כך נוצר לו גלגל שתחילתו איומה וסופו נוראי, שהרי הוויתור אינו נובע ממקום של הבנה והכלה של קושי האחר, אלא מתוך ייאוש, מה שמביא לא פעם לוויכוח חוזר ונשנה כי הדברים לא טופלו מיסודם.

כל מי שחווה שתיקה מעין זו מכיר ויודע את התחושה הנלווית לה, בפועל השקט שנוצר אינו באמת שקט כי אם תחושת מתח ואי נעימות עכורה, מעציבה ומרוקנת, אף אחד מהצדדים לא מרגיש אהוב אלא חסר אונים, בודד ומיואש. "המהדרין" אף לובשים מסכות כשהם נדרשים לכך, למשל כאשר אורחים מגיעים, חברים של הילדים והוריהם או כשיש אירוע שחייבים ללכת אליו, מיד לאחר מכן הם מורידים את המסכות ומחדשים את השתיקה. לעיתים רבות, השתיקה מובילה לתגובה עוד יותר חריפה מצד בן הזוג הסופג את ה"טיפול השקט" שבן זוגו מעביר לו.

מה יש בשתיקה הזו שאנו מוכנים לחיות איתה ימים, חודשים וישנם כאלו החיים עמה כדרך חיים?

התשובה, מתחת לכל תשובות שאנו מספרים לעצמנו, היא גאווה.

לא פעם חזר רפאל בשיחתנו כי אין הוא מוכן לפייס יותר את אשתו: "אני אותה לא מפייס יותר, כל פעם שאני שובר את השתיקה שהיא יוצרת היא רואה את זה כמעין התנצלות ולקיחת אחריות שלי מלאה על הריב בעוד שבפועל אני שובר את השתיקה כי אני לא רוצה לחיות ככה."

אכן, הייאוש, הכעס והעלבון הם אלו שמזינים את השתיקה עד כדי כך שאדם מוצא בשתיקה ישועה, אך בפועל השתיקה היא זו שמחניקה את האדם ומקשה את ליבו. הגאווה היא זו שלא נותנת לנו להיות אלו שיעצרו את השתיקה, כי עבורנו זה פחיתות כבוד, הודאה בטעות, חולשה, תבוסה. ומתוך העקשנות הזו להתבצר בעמדתנו, מתוך הגאווה הזו להיות הצודק, זה שבפניו מתנצלים ומודים על הטעות, האדם פשוט נעלם ואיתו הזוגיות וכפועל יוצא המשפחה כולה. איך המחיר? שווה את התוצאה?

בשלב הזה אפשר להבין ששתיקה אינה חוזקה אלא חולשה, חולשה של השתקן להתמודד עם הבעיה, שתיקה אינה פתרון אלא הבעיה עצמה, שתיקה אינה מאפשרת "ספייס" אלא יוצרת ריחוק, שתיקה אינה מאפשרת לנהל בית בלי חיכוכים ומריבות אלא יוצרת בית שמצוי בוויכוח תמידי תוך שהוא מלמד דרכי תקשורת אלו את ילדיו, שתיקה היא לא הכלה של האחר היא הביקורת החמורה ביותר הנאמרת בדרך הצעקנית ביותר, שתיקה אינה מעניקה שלווה אלא גורמת צער לכל הסופגים אותה. שתיקה הינה נפש המלחמה.

אז מה עושים?

  1. שיח פנימי– לפני שאתם מתכנסים פנימה, ערכו בירור אמיתי וכנה עם עצמכם. מה גורם לכם להיות בשתיקה? מה זה גורם לבן זוגכם? מה זה גורם לילדיכם? כיצד זה משפיע עליכם? האם זה תורם לפתרון הבעיה? האם טוב לכם כך? האם כיף לכם לחזור הביתה?
  2. נקודת המפנה- בדקו באופן עצמאי או עם בן זוגכם איפה הייתה נקודת המפנה שהביאה אתכם לרצות לשתוק ולא לשתף פעולה עם בן הזוג. האם זה אופן דיבורו? האם זה תוכן דבריו? האם זה הסביבה שבה אירע הוויכוח? האם זה מפני שהוויכוח ארע בזמן שאתם תשושים? עייפים? האם זה מפני שאינכם יודעים לנהל וויכוח? לכל אחד מהסיבות הללו ישנו פתרון מבלי שתדרשו להשתיק את היחסים למשך ימים או שבועות.
  3. השלם מורכב מחלקים שונים- הכירו הבינו והכילו את צרכי האחר. גבר ואישה נשואים הינם בבחינת נשמה אחת. הנשמה היא אחת -החלקים שונים: שונים בצרכים, ברצונות, בחסרונות וכו'. קבלו את זה שלבן זוגכם יש רצונות אחרים משלכם, קבלו את זה שהחשיבות שאתם ובן זוגכם מעניקים לדבר כזה או אחר לא תמיד תהיה זהה ולעיתים אף מרוחקת עד מנוגדת. זהו למעשה מקור להמון ריבים מתמשכים, כאשר לאחד מבני הזוג לא חשוב מה שחשוב לאחר, במצב דברים כזה בו אין קבלה והכלה של רצונות וצרכי האחר, כל אחד מבני הזוג נלחם על מימוש רצונותיו או צרכיו מתוך מקום אגואיסטי במקום לפעול בשותפות. כמה רצונות יש לכם שאינם חשובים כהוא זה לאחר, האם הייתם רוצים שיבטלו אותם? בסיסה של שותפות היא בהכרה כי האחר שונה ממני וזקוק לדברים אחרים ממני. זה תפקידו וחובתו הזוגית והמוסרית של כל אחד מבני הזוג לעשות כל מה שבאפשרותו כדי לסייע לבן הזוג לממש את צרכיו. הבינו שהמשוואה היא מאוד פשוטה, טוב לי= טוב לך, עשו זאת מתוך רצון האמיתי להיטיב עם בן הזוג ולשמח אותו, תופתעו לגלות כי הוא יפעל כלפיכם באותן אופן.
  4. סוד הנקודה הטובה- אומרים שמי שמחפש מוצא, אז חפשו נקודות טובות בבן הזוג, דמיינו לעצמכם שאתם צריכים להגן על בן זוגכם מפני גורם חיצוני, סמוכה אני ובטוחה כי תמצאו. חפשו נקודות טובות ומהותיות בקשר. כאשר נקודות טובות אלו יהיו פרושות אלו מול עיניכם סביר להניח שלא תרצו לשתוק ולהתנתק כי אם לדבר ולהתקרב.
  5. הכנעה- מי זה העומד מולכם? בן זוגכם, אב/אם ילדיכם, שותפכם, אוהבכם ואהובכם לא אויבכם. זכרו, המטרה היא משותפת, השותפות האמיתית היא חיבור, חיבור מלשון ח.ב.ר, בן זוגכם הוא בראש ובראשונה חברכם. היכנעו למצב במשמעות החיובית, דברו.  במה האדם נבדל מהבהמה? בעצם היותו נפש מדברת ומשכך חובתו ויכולתו היא לדבר. היו מוכנים לדבר ולפתוח את כל הדרוש לשיחה מכל הכיוונים האפשריים במסגרת הוויכוח הספציפי, רק באמצעות שיחה פתוחה ומכבדת תגיעו לתובנות, הסכמות ומימושן. תרגלו והתרגלו לשתף את בן זוגכם, לדבר עמו.
  6. קדושת הנישואים- לא בכדי נאמר על הזוגיות שהיא תיקונו הקשה והמאתגר ביותר של האדם, לשם תיקון בעל משמעות ושליחות כה אדירה דרוש זמן, הקדישו את הזמן הדרוש ואל תכלו אותו בשתיקה שלא רק שאינה מועילה אלא מחריבה.
  7. מעמדות ללא בבית ספרכם- אין חלש- חזק, מנצח- מופסד, צודק- טועה, מוביל- מובל. סיום השתיקה הוא כוח ויכולת שיש בידכם לסייע לבן זוגכם להתמודד עם הבעיה האמיתית. בחרו את המילים הנכונות כדי ליצור שקט אמיתי ביחסיכם, חיים טובים יותר, איכותיים יותר ושמחים יותר לכם, לבן זוגכם ולילדיכם. הטיפ שלי עבורכם הוא לא להתחיל בניתוח התנהגותו של בן זוגכם עם האשמות סמויות או בפירוט רגשותיכם, דברו ברבים: "אני חושב ששנינו היינו יכולים להתנהל אחרת" או "לדעתי גם אני וגם אתה פגענו אחד בשני". ולאמיצים שביניכם התחילו בכם, "אני יודע שפגעתי" או " אני יודעת שטעיתי"- אין דבר יותר עוצמתי ונשגב מזה.

 

השתיקה הרועמת דורשת כוח ועוצמות נפש הכפולות פי כמה וכמה מאלו הנדרשות בכדי לנהל שיחה בונה עם בן זוגכם, בחרו אתם היכן אתם משקיעים את כוחכם, השכילו לשתוק שצריך ולדבר שנדרש.

"אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר, אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק". הרב קוק.